בחצר של מלך ישראל

גיבורי ג'ון לה קארה ניקו את אסלות הפוליטיקה אך תמיד נשארו פטריוטים • וגם: טרנד הבדיחות "הייתי... של מלך מרוקו" מסתיר אמת מורכבת בהרבה על יחסי יהודי מרוקו עם בית המלוכה

"ההבדל בין פטריוט ללאומן הוא שפטריוט יכול לבקר את ארצו, אבל להישאר עימה ולהיות חלק מהתהליך הדמוקרטי. לאומן זקוק רק לאויבים". את המשפט הזה אמר באחד מראיונותו האחרונים הסופר ג'ון לה קארה, או בשמו הלא ספרותי, דיוויד קורנוול. אין זה מקרה שהאיש, שהלך השבוע לעולמו, החזיק בשני שמות במקביל, שכן כשהחל לפרסם את ספריו היה קורנוול מרגל במשרה מלאה, ולכן פרסם את ספריו תחת הזהות המומצאת של לה קארה. 

צילום: דויד פרץ

כמו כל סופר גדול באמת, לה קארה היה גדול יותר מגבולות הז׳אנר שבו כתב. מי שצלל לתוך ספריו הסבוכים גילה את עולם הצללים של אנשי הריגול. כאן לא היה שמץ מן הזוהר וההדר של מרגל הקוקטייל, הסלב הזוהר, "בונד, ג׳יימס בונד". לה קארה כתב את עולמם של אנשי סמיילי, מרגלי ביורוקרטיה, עכברי מכתבות ופעולות אפרוריות. אנשים שפעלו במקום שבו אור הוא חושך וחושך הוא חושך גדול יותר. לה קארה יצר דמויות בלתי נשכחות עם כישרון עצום לפרטים ולמורכבויות. דמויותיו היו שלמות דווקא בשל חוסר שלמותן הנוגע. אלו היו גיבורים עם חולשות והבל פה, מלאי ספקות ורדופי עצבונות, אגב, משני צידי מסך הברזל. אצל לה קארה, גם כשדמויותיו ניקו את אסלות הפוליטיקה, וראו בדיוק מה תוצאות החגיגה שמעליהם, הם עדיין היו פטריוטים של עולם מורכב ומסובך - או שהחליטו לבגוד בו.

ספריו המוקדמים של לה קארה תיעדו את המלחמה הקרה במקומות שבהם היא התרחשה באמת, מאחורי הקלעים, בכספת השרצים של הפוליטיקה, בהוצאות להורג במרתפים חשוכים. סופר קרוב אל סכסוכו, וכשלה קארה כתב על המלחמה הקרה, הוא היה במיטבו. גם אם הטוב והרע טושטש על ידי 50 אלף גוונים של אפור, הרי בסופו של יום, גיבוריו הפגומים קיללו וחרקו שיניים אך עשו את הדבר הנכון למען ארצם ומולדתם. 

בשנת 1983 פרסם לה קארה את "המתופפת הקטנה", אשר עוסק בסכסוך בין ישראל לארגוני הטרור הפלשתיניים בשנות השבעים. הוא סייר במחנות סברה ושתילה לאחר טבח הפלנגות, וניסה להציג את מורכבות הסכסוך במלואה. בזמנו נחשב הספר כנוטה לצד הפלשתיני, אולם צפייה ביו־טיוברים עכשוויים שדנים בספר ובסדרה שנעשתה לאחרונה בעקבותיו מלמדת כמה השתנו הזמנים. הם כמעט מתנצלים שהספר הוא בחזקת "פרו־ישראלי" ואינו נאמן דיו לנרטיב הפלשתיני. 

למרות השינויים בעולם ונפילת מסך הברזל, לה קארה לא האמין שהמלחמה הקרה נגמרה באמת. בראיון אחר איתו אמר: "אין זה משנה מהן הנסיבות החדשות המתרחשות בעולם, זה הכל אותה הצגה שרצה ברקע ואותם אנשים המריצים אותה, אתה מסתכל על רוסיה, וחושב על כל מה שמתנהל שם ואתה יודע שזה רק הקג"ב בתחפושת אחרת, אך פעם לא האמנתי בכל הנונסנס הזה של סוף ההיסטוריה, איפה שיש אנשים יש מלחמות, גלויות או סמויות, וביניהן עמימות אינסופית".

בשולי הסכם השלום עם מרוקו, הוצף העולם בבדיחות על אימת יהודי מרוקו, שעכשיו יתגלה מי באמת עבד אצל המלך ומי שִדרג את מעמדו כאן על יד המצאת מעמדו שם. אך כל האמירות האלו "הייתי ה... של מלך מרוקו" מסתירות מאחוריהן אמת מורכבת על היחסים המיוחדים של יהודי מרוקו ובית המלוכה. זה זמן טוב להבהיר את העמימות המלכותית. 

צילום: דויד פרץ

תפיסת מרוקו כמדינה אחת בעלת אוכלוסייה אחת מפספסת את המהות הגדולה של ארץ הדלות השופעת. מרוקו מכה את כל באיה בסנוורי הצבעים העזים, באלפי התבלינים ובמקסמיה החושניים עד כדי גודש לעיתים. באם תגיעו לכנס מוזיקלי של חבלי מרוקו השונים תגלו עשרות תתי־תרבויות אופייניות וייחודיות.

בהכללה גסה מתחלקים תושבי מרוקו לשלוש קבוצות משמעותיות: הרוב הם ערבים, אשר מתגורררים בעיקר באזור מישור החוף ושפלת ההרים, והם צאצאי אנשי חצי האי ערב שהגיעו למרוקו עם התפשטות האסלאם החל מהמאה השביעית ואילך.

מעליהם חיים אנשי ההרים, שלעיתים נקראים ברברים או שלוחים, והיום קוראים לעצמם האנשים החופשיים - אמז'ירים.

האמז'ירים רואים את עצמם כילידים המרוקאים המקוריים, והברברים בשמם אינו מעיד על ברבריותם - להפך. ביקור במוזיאון התרבות הברברית במרקש מגלה שהם בהחלט ניחנים בתרבות נפרדת עם שפה ציורית. בירתם של אנשי ההרים היא מרקש, עיר ייחודית ומפעימה שקשה להמעיט בקסם החושני השורה עליה, ואין זה מקרה שמרקש היא שנתנה למרוקו כולה את שמה, ארץ האלים. 

הקבוצה השלישית במרוקו כוללת את אנשי הגנאווה, ערבוביה של בני שבטים מספר המדבר, צאצאי עבדים שהובאו לכאן ממדינות אפריקה המערבית, או נוודי מדבר - סהרוואים. צבע עורם מסגיר אותם מייד שכן לרוב הם הכהים שבחבורה. 

על כל המורכבות האנושית הזו שולטת מאז המאה ה־17 שושלת מלכי מרוקו השייכים לכת העלווים שבאסלאם. זה כשלעצמו פלא גדול שכן מספר העלווים בעולם לא עובר את ה־5 מיליון, ועדיין הם שולטים בארצות ענק כסוריה ומרוקו. יתר על כן, העלווים מחזיקים בדת סודית ומסתורית. מהמעט שידוע על עיקרי אמונת העלווים, יש טענות שהם מאמינים גם בחלק מעקרונות הנצרות כמו השילוש הקדוש. המסתוריות של הכת והסתרת כתבי הקודש בצירוף השמועות שמדובר בחצי נוצרים, גררו אנשי דת מוסלמים רבים לראות בהם ככופרים. הדבר יצר טינה עמוקה כנגד העלווים, ואם תהיתם למה אנשי אסד נלחמו בחורמה ובלי חוקים במורדים, ומדוע אסד עצמו היה מוכן להקריב כל דבר כולל השלטון כדי להיאחז במעט ממנו, התשובה ברורה - אין לו ברירה אחרת. אלמלא הגנת אסד וצבאו, רוב העלווים, המצויים בסוריה, היו בסכנת טבח והכחדה מיידית.

 

המלכים המרוקאים הבינו היטב את מעמדם כמיעוט. הם נהגו בדרך קצת שונה מהיד החזקה והזרוע הנטויה של אסד האב ובנו. לא שהם הקלו ראש בחשיבות השוט, אולם הם ידעו גם לתת לעם תחושה של חיבור עמוק וקרבה. כשהגעתי למרוקו הופתעתי לגלות שבכל פעם שאנו מגיעים לעיר חדשה, אנו חולפים שוב ושוב ליד ארמון המלך. מתברר שכדי לשמר ולחזק את הקשר בינם לבין כל העם, בנו מלכי מרוקו בכל עיר גדולה ארמון מלוכה. הארמונות של מלך מרוקו נועדו להדגיש את קרבת בית המלוכה, הנגיש ועממי מצד אחד, ואת העין המפקחת מהצד השני. 

צילומים: אי.פי.איי, GettyImages

לאורך השנים, מלכי מרוקו העלווים עברו כמה ניסיונות התנקשות בידי פנאטים מוסלמים. המלך מוחמד החמישי אמר לאנשי משטר וישי שבארצו, "אין יהודים או מוסלמים, יש רק מרוקאים", וכך הציל את יהדות מרוקו מהשואה הנאצית. יחסי האמון והתלות האלו היו הסיבה העיקרית שארמון מלך מרוקו היה המעסיק הגדול ביותר של יהודי מרוקו. בכל עיר ועיר שבה היה ארמון, היהודים היו רוב עובדי הארמון.

השבוע נתלו שלטים עם דגלי מרוקו ותמונת מוחמד השישי, מלך מרוקו, לאורך השדרה המובילה לפסל הזהות הירוחמי. חלק שמחו על החיבור בין העיירה למקורותיה וחלק לגלגו על הצעד, שאותו ראו כפרובינציאליות לשמה. אני הרהרתי מה היה קורה אם כחלק מהסכם השלום החדש, ראש ממשלת ישראל היה לומד ממלכי מרוקו, ומעביר את מגוריו לכמה חודשים אל ערי ישראל השונות. 

כל מי שבקיא בהלכות הנגב ובדיני מלכויות הדרום, יודע שיש סיכוי גבוה יותר למצוא ארמון, פסל החירות ואת מגדל אייפל בעיר הפלאים והפליאות בנתיבות מאשר בירוחם. אולם אני סמוך ובטוח שאם ראש הממשלה ישקול לגור בירוחם, הוא יוכל למצוא בית יפה ומרווח ההולם את מידותיו, ויזכה לאירוח כיד המלך. יום יבוא וגם נכדי הירוחמים מעכשיו יזכו לשמוע את סבא מספר, איך פעם, לפני שנים רבות, גם הוא היה טכנאי המזגנים של ראש הממשלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו