יהדות אינה סותרת הומניות אוניברסלית

האלוף גרשון הכהן דן במאמרו ("זו לא הכיפה, זה הסיפור הלאומי", 6.12.20) בשתי שאלות יסוד, ובעמדתו של יד ושם כלפיהן. ואולם יד ושם שהוא מתאר, כמוסד שבו יש המנסים למנוע "רוח יהודית ישראלית" - האשמה חמורה מאוד - אינה מוכרת כלל לי ולעמיתיי, הפעילים בו עשרות שנים. 

השאלה הראשונה שהעלה היא אם היתה השואה אירוע ייחודי, שקרה רק לעם היהודי, או שמדובר בתופעה אוניברסלית של רצח עם, שעלולה לחזור על עצמה גם כלפי עמים אחרים. והוא עונה: יד ושם בחר לספר את סיפורם של העם היהודי ושל מדינת ישראל "בהתכחשות למאפייני יסוד ייחודיים שאין דומה להם בתולדות האנושות". לא ייאמן! פרופ' ישראל גוטמן ז"ל, מאבות חקר השואה ביד ושם ובארץ, היה משוכנע שהשואה היתה ייחודית, וברוח זו גידל דורות של חוקרים. ואם כוונתו של הכהן  ל"התכחשות" המתרחשת בשנים האחרונות - זה עתה פרסמתי מאמר רחב היקף בזכות ייחודיותה של השואה; פרופ' דן מכמן, ראש המכון לחקר השואה ביד ושם, תומך בגישה זו, ואלפי המחנכים והמדריכים שהוכשרו ביד ושם נחשפו אליה כאל גישה מנחה.  

הייחודיות של אירוע שאכן קרה רק לעם היהודי אינה צריכה למנוע את ההשוואה לרציחות עם אחרות, שהרי דווקא מתוך השוואה עולה הייחודיות. פרופ' יהודה באואר, שהוא וגוטמן הפכו ליכין ולבועז של חקר השואה ביד ושם, התלבט שנים בשאלה זו, וטבע את המונח "חסרת תקדים" - לא היה אירוע כמו השואה לפניה, אבל אחרי שאירע, מבצעי רצח עם יכולים לקחת ממנו דוגמה ומרכיבים, מבלי שהמעשה שלהם יהיה זהה לשואת העם היהודי, שהיתה אכן יחידה במינה. 

השאלה השנייה שמעלה הכהן היא אם הפשע הנורא ייחודי לגרמניה הנאצית ונבע מתרבותה, או שמדובר בתופעה אנושית בעלת מאפיינים אוניברסליים שעלולה לחזור על עצמה בתרבויות אחרות. מה פירוש עלולה? הרי רציחות עם הן חלק מן ההיסטוריה האנושית, והתרחשו לפני השואה ולאחריה. בוודאי שחוקרים חייבים להתייחס אליהן, ולאופן שבו ביצועו של "הפתרון הסופי" השפיע עליהן. אין סתירה בין ההכרה בייחודיותה של השואה לבין דיון ברציחות עם אחרות. גם אם אנו מתרכזים בחקר שואת העם היהודי, אין אנו רשאים, כיהודים, כציונים, כחוקרים וכבני אדם, לדרוש התעלמות מסבלם של אחרים. 

הדיון בשאלה אם בתנאי לחץ וסיכון עלול כל אדם להיסחף לגזענות ולרצח, מתקיים מאז עליית הנאציזם במחקריהם של פסיכולוגים, סוציולוגים, היסטוריונים, פילוסופים ורבנים, וזה למרות ובצד ההכרה שייחודיותה של האנטישמיות הקנאית שצמחה בגרמניה היא שורש ייחודיותה של השואה.

מדבריו של הכהן עולה שקיימת סתירה בין יהדות לבין אוניברסליות, ושיד ושם בחרה בזו האחרונה. אבל סתירה כזו זרה ליהדות, לתרומתו של העם היהודי לתרבות העולם, ולערכי המוסר היהודיים כפי שנטבעו  כבר בתנ"ך, המצווה על יחס לגר ולתושב, לחלש ולחסר הישע. אנו - וביד ושם עובדים מאות איש ואישה, בעלי דעות שונות ומגוונות - בחרנו בשתיהן, שהרי אדם העומד בד' אמותיו עומד בתוך עולם מלא.

פרופ' דינה פורת היא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם