הרומן עם רע"מ: חגיגה מוקדמת

בפברואר 1989 נפל דבר ברחוב הערבי בישראל. בבחירות המוניציפליות הפסידה המפלגה הקומוניסטית (אז רק"ח ולימים חד"ש) את מעמדה המוביל בכמה מן הערים והעיירות הערביות בישראל. צורבת במיוחד היתה התבוסה שנחלו הקומוניסטים באום אל־פחם, שנפלה לידי איש התנועה האסלאמית, ראאד סלאח, שאף נבחר לראשות העירייה.

המפלגה הקומוניסטית הונהגה אז בידי מאיר וילנר, מחותמי מגילת העצמאות ב־1948. אבל היא נתפסה בציבור הישראלי, ובצדק, כמקדמת זהות לאומנית ערבית ואף פלשתינית בקרב אזרחי ישראל הערבים, ואין פלא כי תבוסתה עוררה קורת רוח. רבים ראו בכך נקודת מפנה חיובית ביחסי המדינה ואזרחיה הערבים. רק שר הפנים דאז - ואגב גם היום - אריה דרעי, הזהיר כי אנו עוד עשויים להתגעגע לקומוניסטים.

ואכן, בסופו של דבר, מצא ראאד סלאח את מקומו בכלא הישראלי, ותנועתו, הפלג הצפוני של הרשימה האסלאמית, הוצאה מחוץ לחוק. סלאח וחבריו היו אחראים לליבוי האווירה שהובילה לאינתיפאדה השנייה בשל ההסתה הבלתי פוסקת נגד ישראל והאשמתה בפגיעה בקודשי האסלאם בירושלים.

גם ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, שבהם התמודדה ישראל עם הטרור של אש"ף, קיוותה ישראל לבשורות מן התנועה האסלאמית, שהחלה אז לפעול שם. בניגוד לאש"ף, נמנעו הפעילים האסלאמים מעימות עם ישראל והתמקדו בפעילות דתית וחברתית. את האנרגיות הפנו למאבק באויביהם מבית, אנשי אש"ף, להצתת בתי קולנוע שהציגו סרטים מתירניים או להרס בתי קפה שמכרו אלכוהול. אבל ב־1987 הפך הנמר האסלאמי את חברבורותיו, ומהתנועה האסלאמית צמח ארגון חמאס שפתח בג'יהאד נגד ישראל והחל להוציא פיגועי התאבדות.

אפשר להבין מדוע הקלה ישראל ראש בתנועות אלו בראשית דרכן. תנועות אסלאמיות בכל מקום פועלות בשני שלבים: בשלב הראשון הכשרת לבבות והטפה (דעוה) תוך התמקדות בפעילות חברתית ובסיוע כלכלי, ורק אחריו מגיע השלב השני, הכולל מלחמת קודש (ג'יהאד) אלימה. מכאן שיש להתייחס בחשדנות ובזהירות לכל גילוי של אסלאם פוליטי, גם אם בתחילה דרכיו דרכי נועם. במרבית מדינות ערב, יש לציין, אסורה כליל התארגנות פוליטית על בסיס אסלאמי, והשליטים רודפים תנועות כאלו ורואים בהן איום ליציבות במדינה.

אמת, בניגוד לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, מתאפיין הפלג הדרומי שלה, המיוצג בכנסת בידי רע"מ בראשותו של מנסור עבאס, בגישה מתונה ובהימנעות מהטפה לאלימות. נכונותה של מפלגה זו לשתף פעולה עם הממשלה מלמדת לכאורה על גישה פרגמטית, ומבדילה אותה מיתר רכיביה של הרשימה המשותפת הממשיכים להעניק עדיפות לשאלה הפלשתינית על פני ענייניהם של הערבים בישראל.

הימין עולץ על הידידות החדשה, כאילו השיג נתיב עוקף לאלקטורט הערבי, אבל מתעלם באלגנטיות, ובניגוד לכל מה שהטיף לו בעבר, מהמשמעות של חבירה לתנועה אסלאמית שמפגינה כעת מתינות - אבל מבקשת לצבוע את הרחוב הערבי בישראל באסלאם. אסור לוותר על השאיפה לתנועה אזרחית, שתקדם את הערבים אזרחי ישראל לא רק במישור יחסיהם עם המדינה, אלא גם בתוככי החברה הערבית.