אחרי התודות למזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו ועם שוך תרועת הפסטיבלים של דני אבדיה, ששוגר כמו טיל לגלקסיית האן.בי.איי, צריך לומר שמוטב לשים קצת מרחק בינינו לבין התרבות והפוליטיקה האמריקניות. בחזית הפנים אנחנו סובלים ממלחמת גנרלים בלתי פוסקת, שבה קבוצות ציבוריות קטנות מגויסות כבשר תותחים למאבק. וכשאומרים "מלחמת גנרלים", זה לא ההנהגה הנוכחית נגד בכירים אופוזיציונרים, אלא מחלה שמלווה את החברה הישראלית עוד מתחילת שנות ה-30.
אין מתכון אמין להורדת הלהבות במאבק האזרחי הבלתי פוסק נגד ראש הממשלה. אבל דבר אחד אפשר להגיד על המאבק הזה: הוא לא א-סימפטומטי. הסימפטומים הגלויים הם שהחברה הישראלית מסוגלת היום לייצר ריב ומדון בין משפחה שכולה אחת למשפחה שכולה אחרת שנמצאת מעבר לכביש. היא מסוגלת לייצר מלחמת גוג ומגוג בין אחים לנשק. בין אהוד ברק לבנימין נתניהו, שמצד אחד היתה שם הערצה של קצינים צעירים למפקדם, ומצד המפקד יחס של קירבה, שהיום חבורת "האחים" הזאת מתכחשת להן. החברה הישראלית סובלנית היום לרטוריקה שמגייסת את היטלר והנאצים למאבקים פוליטיים קשים שירדו לרחוב.
סיבה אחת שכל אחד מבין למתח הציבורי, הגורם לדימום בלתי פוסק של תשוקת חיים וליכולת עמידה, היא הפצצות השטיח התעמולתיות הניחתות על ראש האזרחים. זו אווירה של תעמולה רוויה. שטח רווי תעמולה יוצר היסטריה. כל אייטם חדשותי קטן עובר דחיסה והופך לפצצת מצרר, שרסיסיה מתפזרים באמצעות ערוצי הרדיו הגדולים והקטנים, ערוצי הטלוויזיה, ואם נשארו עוד כמה צמרות שלא עלו בלהבות, באה המדיה החברתית וסוגרת גם את הפינה הזאת. כמו שהסבירו המומחים האפידמיולוגיים בנוגע למגיפת הקורונה: מה שהיה בעבר שריפת קוצים שאפשר להשתלט עליה בעזרת כמה מטפים ומחבטים, הפך לשריפת צמרות המכלה את היער.
דווקא מותו של משורר סקפטי ומנוכר, שזרק דברים איומים לחלל הציבורי בעבר, הזכיר לנו מה היינו פעם. החזיר לקהל לרגע אחד יכולת קשב. אפשר היה לשמוע להרף אוזן את רשרוש העלים של עץ השדה. ואפשר היה גם להסתיר התרגשות קלה, כאילו לא נעים להיתפס היום בסנטימנטליות ישראלית. לא נעים להיות מחובר באמת לאיזושהי מלחמה ישנה, כאשר זו הפכה לחומר בעירה של רייטינג. ומתגנב החשד שתאגידים ציבוריים הפכו לקבלני משנה להפקות של חברות אמריקניות כמו HBO.
אז למה העניין האמריקני חשוב? אם נשווה את ההשפעה של האמריקניות ב-60 השנים האחרונות להשפעה הרוסית, הקומוניסטית, שנמשכה במיוחד בחברה הישראלית במשך שלושה דורות, אפשר להשוות את מה שקורה היום באמריקה למאורע צ'רנוביל. קרוב ל-70 שנה של חברה שכוננה על יסוד המהפכה הבולשביקית הניבו לבסוף התפוצצות פנימית של כור אטומי שיצר סביבה רדיואקטיבית של אדמה חרוכה. אמריקה, עם כל הביקורת ההרסנית כלפיה, ממשיכה להפיק השפעות וקרינה כלפי כל צרכניה במערב, כולל כמובן ישראל, אולי יותר מכל מדינות המערב. וזאת בשל הסימביוזה שנוצרה בתחומים רבים בין שתי המדינות, אלא שבצד אותה סימביוזה, אין לישראלים מספיק מנגנוני חיסון והגנה לנוכח הקירבה המוגזמת. אמריקה זכתה להשפעתה בראש ובראשונה בזכות יצוא של מכנסי ג'ינס, מוזיקה נפלאה של רוק ופופ וג'אז וקולנוע. בעצם זו אופנת החלומות. היום היא מייצאת מנגנון בחירות מרוסק, קריסה פנימית נוסח צ'רנוביל. ובכל זאת, אני לא זוכר תקופה שבה ישראלים שאני מכיר מזדהים כל כך עם ההתרחשויות החדשותיות שם, דבוקים למסכים ולערוצי התקשורת הדיגיטליים.
הבעיה היא שהחברה הישראלית הפכה להעתק-הדבק של המערכה הפוליטית ההרסנית הניטשת ברחובות ובאולפני ארה"ב. רואים את זה באקסטזה לנוכח מפלתו של הנשיא דונלד טראמפ. ההידבקות בפתולוגיה האמריקנית מתרחשת על רקע חלל מפלגתי ריק באופוזיציה, אצלנו. יש אופוזיציה רבת עוצמה, אנחנו רואים את זה. אבל כאשר היתה מערכת מפלגתית שקולה ומאוזנת יחסית, הרגש סונן דרך פילטרים של פעילות פרלמנטרית ואידיאולוגית. יכולנו לפנות אנרגיות לאהבות משותפות, לזיכרונות משותפים, לשורש הישראליות שכולנו מחוברים אליו. במצב שבו 97 אחוזים מהפעילות התודעתית של הישראלים נשאבים לצורכי הפוליטיזציה והתעמולה הרוויה, הציבור נכנס לסחרור. יגידו שיש כאן כמיהה לאחדות סנטימנטלית שלא תשוב עוד. באמת קשה לצפות לזה. אבל כן אפשר בתור התחלה לתת התרעה ידידותית ל"חברינו" מעבר לכל המתרסים, לאנ"ש: חברים וחברות, חניכי הגדודים, השבטים, הקינים והסניפים, אנחנו נמצאים בטווח של אזור אסון אמריקני, וההנהגה הראשית של משרד הבריאות ממליצה להתרחק ממקום הפיגוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו