מערכת הבחירות באמריקה הבליעה את ציון יובל ה־75 של האו"ם. בחירתו של ביידן הביאה להרבה אנחות רווחה בבניין האו"ם, וברור שבמהלך השבועות הראשונים לממשלו יבטל הנשיא הנבחר צווים נשיאותיים שונים שביטלו את השתתפותה של ארה"ב בחלק מארגוניו ובמימונו. אולם חזרה למצב שבו היה העולם בטרם עידן טראמפ, אין בה די.
הישג אדיר של האנושות. עצרת האו"ם // צילום: אי.אף.פי
האו"ם הצליח להקים מעין אזור אקס־טריטוריאלי, שאליו יכולים להגיע נציגי 193 מדינות - חלקן אויבות או יריבות קשות - ולשבת באותו אולם. זה אולי לא הרבה, אבל זה לא קרה מעולם בהיסטוריה האנושית. הארגון קובע נורמות עולמיות לגבי זכויות אדם, מסייע בפתרון סכסוכים בינלאומיים, נוכח באופן משמעותי בעולם השלישי ויש לו כוח גדול של כוחות השלום, המגיע - על פי החלטת מועצת הביטחון - למוקדי סכסוך כדי להפריד בין אויבים. אנחנו לקוחות מרכזיים של הכוחות הללו.
העובדה שלכל מדינה, קטנה וגדולה, יש בעצרת הכללית של הארגון ייצוג זהה, גורמת לכך שהארגון מקבל, לא פעם, החלטות בלתי סבירות, שהמדינות הגדולות והחשובות בעולם אינן יכולות למנוע. רק במועצת הביטחון, המונה 15 חברים, יכולות חמש החברות הקבועות להטיל וטו, ורק על החלטות הגוף הזה יש אפשרות השפעה למעצמות, אלא שכוח הווטו יוצר לעיתים קרובות שיתוק הדדי. הדרך הנכונה ביותר לטפל בחולייו של האו"ם איננה להרוס אותו, וגם לא לתקנו מבפנים (בגלל סרבולו הגדול), אלא לייצר מסגרת חדשה שתחייב אותו לערוך שינויים משמעותיים כדי להמשיך ולהתקיים: אומ"ד, ארגון האומות הדמוקרטיות בעולם.
זה בוודאי לא יהיה מפגש של כל מדינות העולם, אך הוא עשוי להפוך לגורם הקובע נורמות לא רק לחברותיו, אלא גם למי שירצו להצטרף. הוא יוכל להקים מסגרות מקבילות לאלו הנמצאות באו"ם (כמו נציבות הפליטים, ארגון תרבות דמוקרטי ועוד), ואפילו להקים כוח ביטחון משל עצמו. החברות בו תוענק לכל מדינה שתרצה בכך, בתנאי שגורם מוסכם על מייסדותיו (כמו ה־FREEDOM HOUSE, המדווח כל שנה על מצב הדמוקרטיה במדינות העולם ומדרגן בהתאם) יקבע את זכותה להצטרף. מדינות שיאבדו את התואר "דמוקרטיות" בדו"ח השנתי יושעו אוטומטית (או לאחר ערעור) מן הארגון.
הכוונה היא לכך שהארגון הדמוקרטי יתקיים ליד האו"ם, ולא במקומו, משום שהצורך במפגש מנהיגיהן ונציגיהן של כל מדינות העולם חשוב מאוד, אבל עצם קיומו עשוי להיות תמריץ למדינות הנמצאות בתחום האפור לנסות ולעמוד בקני המידה הדמוקרטיים, וכשיוכלו להצטרף לארגון החדש - הן יחששו להיות מושעות ממנו. סביר להניח שאם יצליח הארגון הדמוקרטי, יהפכו החלטותיו מודל להחלטות שיתקבלו בעצרת האו"ם.
ככל שעצם קיומו של האו"ם הוא הישג אדיר של האנושות, וישראל בוודאי אינה רשאית לשכוח לו את הכ"ט בנובמבר 1947, יש בו גם אבסורדים מסוג הנאומים ההזויים של מועמר קדאפי, וחלק לא מבוטל מן ההחלטות שמקבלת העצרת (כמו ההחלטה, שבוטלה אחרי שנים, אך אשר פגיעתה בישראל היתה קשה בכך ש"קבעה" כי הציונות היא גזענות). קיום הארגון החדש עשוי להשפיע לטובה על האו"ם, ולעודד אותו לערוך את הרפורמות החיוניות להמשך קיומו, וזאת - מחשש פן הארגון הדמוקרטי ייתר חלק מזרועותיו ופעילויותיו.
הקמת אומ"ד עשויה להפוך למורשתו של ביידן, הרואה חשיבות רבה ביחסיה הבינלאומיים של ארצו, והמתוסכל מפעילויות ומהחלטות מסוימות של האו"ם. אך הדרך לטיפול בתסכול מפעילותו של האו"ם, כמקום מפגש לכל מדינות העולם, איננה "לייבש" אותו, אלא להקים ארגון בינלאומי דמוקרטי, שיהיה לו סוג של בן תחרות. ישראל בוודאי לא תצטער על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו