בשעת כתיבת שורות אלו מסתמן כי ג'ו ביידן בדרכו לניצחון, אבל התוצאות הצמודות משקפות, שוב, את אמריקה החצויה כל כך. הנשיא טראמפ החליט לא לחכות לספירת הקולות וקבע כבר ביום רביעי בבוקר כי זהו הרגע להעיר את האמריקנים המנומנמים ולשאת את נאום ה"אכלו לי, שתו לי", לטעון כי "ככל הידוע לי" הוא כבר ניצח, וכי עכשיו מתכוננים להמשיך בספירה של קולות נוספים של מצביעים אשר הצביעו לפני יום הבחירות, וכי בדעתו לפנות לבית המשפט העליון כדי שיורה על עצירת התהליך הזה.
טראמפ ומעריצים במהלך עצרת בחירות // צילום: אי.פי
טראמפ בונה על תומכיו. הוא כבר יודע, כפי שאמר לפני ארבע שנים, כי אלו ימחאו לו כפיים גם אם יעמוד בשדרה החמישית של ניו יורק ויירה לכל עבר. הוא יודע שהם יריעו לו כאשר יעשה צחוק מג'ו ביידן על שהוא עוטה מסיכה. הוא יודע שהם ימחאו כפיים כשיודיע כי אחרי הבחירות יעיף מתפקידו את ד"ר אנתוני פאוצ'י, והוא יודע שהם ייצאו מגדרם כשיכריז כי הקורונה היא המצאה, כי כדור הארץ לא מתחמם, ואם הוא מתחמם, זה לא בגללנו.
הוא גם יודע שאין לו שום צורך להסביר למישהו מה קרה להבטחת הבחירות המרכזית שלו, רק לפני ארבע שנים. הוא, הרי, רץ מעצרת בחירות אחת לשנייה והסביר למעריציו כי הדבר החשוב ביותר בעולם הוא הקמת חומה בין ארה"ב ומקסיקו. אפילו את ישראל גייס למערכה, והסביר כי למד מניסיונה המוצלח בבניית חומות. הוא גם מצא מקור תקציבי נפלא: "המקסיקנים". בכל מקום הבטיח כי מקסיקו תשלם תמורת הקמת החומה. לא רק הבטיח: בכל אסיפת בחירות ניהל דו־שיח עם הקהל המשולהב, ושאל שאלה שהפכה במהלך מערכת הבחירות לרטורית: "מי יממן את החומה?" הקהל כבר ידע את התשובה ושאג: "מקסיקו!".
בזה נגמר העניין. שום חומה לא נבנתה. מקסיקו לא הוציאה פרוטה והשנים חלפו. אילו היה זה נשיא אחר, הוא היה מסביר: ירד גשם, היתה קורונה, היו בעיות אחרות, הייתי צריך להיפגש עם מנהיג צפון קוריאה, ידידי קים ג'ונג־און. אבל טראמפ פטור מהסברים. ב־2016 לא היה דבר חשוב יותר מן החומה, ולתומכיו אין שום בעיה לשכוח אותה. עכשיו הוא מבקש לשכנע אותם כי הרופאים מנפחים את מספרי הנפטרים מקורונה, משום שכך הם נהנים מרווחים גדולים יותר. המעריצים מוחאים כפיים. זה נראה להם טיעון אמיתי ומציאותי. כל השאר - פייק ניוז.
הנאום שלו ביום רביעי היה חלק ממהלך שהוכן במשך חודשים: הכפשת מערכת הדואר האמריקנית (שאחד מתורמיו הגדולים הועמד בראשה...), כדי להציג את ההצבעה כחשופה לזיופים, ומייד לאחר מותה של שופטת בית המשפט העליון, רות ביידר גינסבורג - מינויה הבוטה של השופטת הארכי־שמרנית, איימי קוני בארט, שתוכל לקבל את דרישתו שלא למנות את הקולות שנשלחו בדואר.
המעריצים יתמכו בדרישה, והשופטים - כך הוא צופה - חיים בתוך עמם, ויתחשבו בהתנהגותם. שום דבר איננו מקודש. לא כללי המשחק, לא היחס לשבויי מלחמה ("לוזרים"), לא ההתנגדות הנחרצת לביטויים של גזענות, לא כיבוד היריב הפוליטי, ובעיקר - לא האמת.
נשיא ארה"ב הוא תפקיד רשמי. מערכת החוקים האמריקנית מיושנת כפי שהיא, מסורבלת כפי שהיא, קובעת מי ייבחר לנשיא. היא גם זו שהעניקה לטראמפ את נשיאותו ב־2016, למרות שסך הקולות שקיבלה יריבתו, הילארי קלינטון, היה גדול ב־3 מיליון מאלה שטראמפ עצמו קיבל.
מנהיג העולם החופשי אינו תפקיד רשמי, באופן טבעי מיוחס המעמד הזה לנשיא הנבחר של אמריקה. לא במקרה של טראמפ. ספק גדול אם מישהו בעולם עוד יהיה מוכן להכיר בו כמי שמילא את התפקיד הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו