הדילמה החרדית

ביום 26 במארס 1990 ישראלים רבים עצרו את נשימתם. הכל חיכו למוצא פיו של הרב שך, מנהיג הזרם הליטאי שהמפתחות לבניין הקואליציה בידיו. בשעה המיועדת הורה הרב לנציגיו לחבור לליכוד, ובמבטא יידישאי כינה את מפלגת העבודה, יורשת מפא"י: "אוכלי שפנים וחזירים". 30 שנה חלפו, ונדמה כי מפלגות החרדים ניטעו עמוק בימין, משוחררות מהדילמה עם מי ללכת לקואליציה. 

זוהי אשליה. לכאורה, הקואליציה ליכוד־חרדים נשענת על עוגן סוציו־תרבותי יציב: בעוד השמאל מזוהה עם חילונים־משכילים המתעקשים לעצב את המרחב הציבורי בצלמם כדמותם, הימין מזוהה עם מסורתיים שאינם נוקטים עמדה לוחמנית בסוגיות דת ומדינה (וזו לא בהכרח מעלה). 

טוב וישר ואהוב וחביב. אבל לא יציב. משבר הקורונה חידד את ההבדלים התרבותיים והאידאולוגיים בין חלקי הקואליציה. פובליציסטים מהימין, שבימי שגרה לימדו סנגוריה על החרדים, הטיחו ביקורת נוקבת בציבור החרדי בבחינת: "חברים, עד כאן". הביקורת היתה לצנינים בעיני שלוחי הציבור החרדי. חבר הכנסת משה גפני הסביר לעיתונות כמאוכזב: "הרב שך לא נתן לנו ללכת עם השמאל, כדי לדאוג לציבור המסורתי שנמצא בימין. למרות שכנראה היה לנו טוב יותר אם היינו הולכים עם השמאל".

גפני צודק. אבל עליו ועלינו לשרטט ביתר בהירות את המחירים והמשמעויות הערכיות ארוכות הטווח של כל אחת מהחלופות. הקואליציה חרדים־מרכז־שמאל אינה מחוץ לתחום; היו דברים מעולם. שותפות כזו תושתת על גישת רבי יוחנן בן זכאי ־ "תן לי את יבנה וחכמיה", כלומר שימור האינטרס המגזרי. אבל, העדפה כזו תסיג את החרדים לעמדה מתבדלת, ותעודד את הישראלים לזהות את החרדים עם גישה סקטוריאלית. "אלו", יגיד האיש ברחוב, "כרגיל, מעניקים את קולם לכל המרבה במחיר". 

מצד שני, גם הקואליציה המסורתית "הטבעית", ימין־חרדים, אינה פשוטה וטעונה רענון. לשותפיה ניסיון רב בדילוג על מכשולים; דווקא משום כך היא אינה מבטיחה מענה הולם לאתגרי השעה, ועל כן נוטה לשתק ולמסמס נושאים הדורשים חריש עמוק. הנה המחשה: ב־20 השנים האחרונות עלה כוחם של "החרדים המודרניים" - צעירים חרדים מתונים הנוטים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך הממלכתי־חרדי (כלומר לימודי ליבה, כלומר השכלה רחבה). לחלקם יומרות להשתלב במפלגת השלטון, והדבר ניכר בהתארגנות "חרדים בליכוד". החרדים־שמרניים אינם רואים זאת בעין יפה, ואף פועלים בדרכים שונות לחבל במוסדות אלו. 

זוהי התפתחות מבנית עמוקה, שמענה פוליטי־נקודתי לא יוכל לה. על אף זאת, יש כמה דרכים להתיר את הפלונטר. ראשית, על שותפי הקואליציה להתייצב בעמדה ערכית, ולנסח ברורות את ערכי הליבה שעליהם יושתת החוזה בין החרדים לציבור הלאומי. שנית, יש לעודד הקמת מכוני חשיבה משותפים (לא מגזריים) שבהם החוקרים־מלומדים יראו את האינטרס המשותף. החרדים, כמו הרב שך, יודעים מה היה; אין להם מושג מה יהיה, והם סבורים באמת ובתמים כי אין צורך בחשיבה על האפשרי, על "מה יהיה". מכוני מחקר מהסוג המוצע יריצו תסריטים ויכינו תוכניות אסטרטגיות; כך הם עשויים לפרוץ את המעגל ולתפקד כסוכני שינוי. הלוא אמרו רבותינו: "סוף מעשה במחשבה תחילה".