על זחיחות הימין

כמו כל דבר, גם תחזיות הבחירות באמריקה הפכו לעניין של ימין ושמאל. זה לא היה מפריע לי אם לא היה כאן שיקוף של כשל יסודי בחשיבה הפוליטית של הימין שעשוי להוביל לאסון. הימין התרגל יותר מדי זמן להצלחה פוליטית, עד שהיא הפכה למובנת מאליה. ברור שהימין מרכיב ממשלה בישראל, ברור שטראמפ מנצח, וכל שנשאר הוא לדון בפרטים. אלו הנחות היסוד של כולם. יש בזה שני כשלים מרכזיים: 

א. ניצחון הימין לחלוטין לא ברור. בישראל ניצחונות הליכוד והימין היו גבוליים. ממשלת ימין יציבה ומובהקת כמעט שאין אף פעם, ובדרך כלל יש צורך בשותפים מהמרכז־שמאל כדי לגבש קואליציה יציבה ובת קיימא. כך היה ב־2009, ב־2013, ועכשיו. ממשלת הימין של 2015 היתה חריגה, וגם היא התבססה על 61 גבולי. כנ"ל לגבי אמריקה; טראמפ ניצח על חודם של שברירי אחוזים בחלק מהמדינות. לקחת את זה כמובן מאליו זו איוולת.

ב. הנקודה השנייה עקרונית יותר: היות שהשלטון כבר די מובן מאליו, הימין נעשה חסר סבלנות ביחס לכל דבר אחר. עיכוב או דחייה בהגשמת הפנטזיה המלאה נתפסים ככישלון או כמחדל של המנהיגות. דחיית הריבונות, אי הריסת חאן אל־אח'מר, "פתרון" בעיית המסתננים, רפורמות במערכת המשפט - הן חלק מהדוגמאות הבולטות. השלטון מובן מאליו, בלימת השמאל ורעיונותיו ההרסניים הם כבר לא אתגר, נותרו רק הפנטזיות הלא ממומשות. בכל הנושאים הללו ניתן, כמובן, להשמיע ביקורת מוצדקת כלפי הליכוד. הבעיה היא לא הביקורת אלא הטונים והפרופורציה.

המחשבה ש"טראמפ הולך לקחת בגדול" מגיעה מאותו מקום, ולכן גם מסוכנת. מי שלא מבינים שארבע השנים האחרונות היו סוג של נס, לא מסוגלים להתמודד אפילו עם האופציה התיאורטית שביידן (למעשה האריס) ינהיג את העולם החופשי. ומי שלא מהרהרים בכך באופן ריאלי, בוודאי לא נערכים לכך - לא נפשית, לא פוליטית ולא מבחינת מדיניות. 

באופן עקרוני, נקודת המבט השמרנית על העולם היא פסימית. דחפיו הטבעיים של האדם רעים; המצב הטבעי הוא ברברי וגרוע; כל מה שיש לנו היום הוא הישג. החירות, השגשוג, הלאומיות והביטחון. ומבחינה היסטורית ההישגים התרבותיים הללו הם נדירים שבנדירים. שמרן מבין את זה, מעריך את ההישגים ופועל בראש ובראשונה לשמר אותם. וכמו אותו רופא, שיודע שהמטופל ימות יום אחד, כל יום נוסף שמצליחים להחזיק מעמד ראוי לחגיגה. 

הרדיקל רואה הכל הפוך. כדברי רוסו, האדם נברא חופשי והתרבות היא זו שקלקלה אותו; הכל נבחן לאורה של אוטופיה מופשטת, והמצב הקיים מאוס עד לזרא. זה שורש הזעם השמאלני שמוביל אנשים לכלות את ימיהם במחאות, הפגנות ומהומות בכל העולם. וזה שורש הרדיקליזם הפוליטי שדורש כל הזמן מהפכות, רפורמות ושינויים דרסטיים.

לצערי, חלקים בימין הרבה יותר רדיקליים מאשר שמרניים, ומה שמבחין בינם לבין השמאל הוא פשוט התוכן של אותה רדיקליות. אם בשמאל המטרה היא שוויון, שלום וכן הלאה, אצל הימין זה קשור לארץ ישראל, הסגולה היהודית והמחשבה שאם רק נאמין ב"צדקת הדרך" נוכל לעשות הכל, ושה"גויים" חסרי חשיבות. אין זה מקרי, אגב, שתלמידי הרב קוק נמשכו מאז ומתמיד לקיבוצניקים וסלדו מהבורגנים. שורשי הזעם השמאלני (הכל גרוע!) ושורשי הבכיינות הימנית (אוף, למה לא יותר טוב?) מגיעים מאותו מקום. 

הסיכוי של טראמפ לנצח הוא נמוך, ואם הוא ינצח זה יהיה הישג כביר, רק מעצם העובדה שהאלטרנטיבה תהיה גרועה הרבה יותר בכל החזיתות. אבל כל החברים שלי שבטוחים שהניצחון כבר בכיס (כי טרפלגר, כי עצרות, כי סקר־שקר וכו'), ימשיכו לכעוס שלא היה סיפוח או לא היתה מושבה יהודית על הירח. הכעס הוא יועץ גרוע, ובפוליטיקה הוא גם מסוכן. תשאלו את 1992.