תמונה קורעת לב התפרסמה השבוע בתקשורת. נראה בה חיים קמחי, בן 59, מצולם מגבו, כשלצידו איש מד"א עטוף מכף רגל ועד ראש, יורד במדרגות חצרו לאשפוז בבית חולים. לאחר זמן קצר חיים נפטר מקורונה וזו התבררה כתמונת הפרידה, התמונה האחרונה.
הסיפור של חיים ז"ל הוא רק אחד מהסיפורים של נפטרי הקורונה. באיחור אופנתי החליטו בערוצי התקשורת להתגייס למלחמה ולסייע למאמץ התודעתי החשוב כל כך. לו היתה עושה זאת מלכתחילה, במקום להפוך את יורם לס לכוכב עולה, אולי היה מצבנו טוב יותר. התקשורת היא נדבך אחד של השינוי שקורה, הנדבכים האחרים קשורים בנו.
תגליות השבוע האחרון על הנבחרים שסרחו הוכיחו לנו את שכבר ידענו: אין הנהגה. הממשלה הזו כושלת, מפוצלת ונבוכה מול הטיפול בקורונה. דווקא בשל כך, הצורך בשינוי הכוח המניע הוא קריטי: לא רק מלמעלה למטה, אלא להפך, כי פשוט אין ברירה. אם רוצים לשמור על החיים שלנו וגם לחזור לשגרה, השינוי חייב להגיע מלמטה, מהשטח.
יש לנו, כאזרחים, תפקיד כפול כאן בעסק. ברמה הלאומית, אנחנו חייבים להציב לממשלה יעדים. דרישה בלתי פוסקת מהממשלה לטפל, לתחקר, להגיע למיגור המגיפה ולדאוג שלא ניכנס לסגר נוסף. וברמה האישית, הקהילתית והמקומית - קבלת אחריות אישית וסביבתית, תוך יצירת לחץ חברתי לשמירת הנחיות, יצירת סביבה תומכת ומתחקרת, שיודעת לתת רשת ביטחון גם למבודדים ולבעלי הצרכים, וגם לסייע לרשות המקומית.
וברמה זו, מלמטה, יש התעוררות מעוררת תקווה בשבועיים האחרונים. בניגוד לסגר הראשון, אז רוב היוזמות האזרחיות התמקדו בחסד ובצדקה (חשובים), בסגר השני צמחו גם יוזמות שנועדו למלא את הוואקום הממשלתי בטיפול במגיפה. השבוע עירבו אותי בשתי יוזמות אזרחיות כאלה. יוזמת "ירושלים ירוקה" - נשים ירושלמיות שרוצות להפוך את ירושלים האדמדמה לעיר ירוקה, ויוזמת "אפס נדבקים", שנועדה לדרוש מהממשלה להציב יעד לאומי של אפס הדבקה בקהילה כדי שנוכל להשיב את חיינו כקדם. תוסיפו על זה את "תנועת המספריים" שנועדה לבנות מערך חקירות אפידמיולוגי אזרחי במקום הממשלתי הכושל, את "סיירות קורונה" בערים שונות, את יוזמת "נאמני חיים" ועוד רבות נוספות. גם מועצת הקהילות המשימתיות בישראל, המונה יותר מ־90 קהילות שונות, בנתה מודל פעולה מתואם עם מטה הקורונה הלאומי כדי לסייע ברמה המקומית והארצית. משהו מתחיל להתעורר.
אפילו בחברה החרדית, החור השחור של המגיפה, מתחילות יוזמות מקומיות. הן עדיין בראשיתן, אבל אם החרדים לא יקבלו אחריות לחיים שלהם, אף אחד לא יעשה את זה בשבילם. ההנהגה שלהם נבוכה לא פחות מזו הכללית, והמשטרה לא יכולה לאכוף לבד.
"הדבר שבאמת צריך פה זו ערבות הדדית", אמרה בתו של חיים קמחי ז"ל בסוף הכתבה העצובה עליו, "שכל אחד יבין שמה שהוא עושה משפיע על מי שמולו". וזה הסיפור הקשה מאוד כאן: במקום שבו אין ממשלה, השתדל להיות איש.