ההיסטוריה הפוליטית של ישראל בשנים האחרונות מורה בבירור: הימין והשמאל על מסלול התנגשות. אפשר שהשיא עוד לפנינו. זו תהא התנגשות אלימה (למעשה אנחנו בעיצומה) וכמעט בלתי נמנעת ("כמעט" להלן). הערכה זו אינה סתמית: היא נעוצה בעיון מפוכח סביב אירועי מפתח מרכזיים שליוו אותנו ב־25 השנים האחרונות.
נתחיל בדיאגנוזה ההולכת ומתבהרת: בימים אלו התחושה היא ששני המחנות רוויים שנאה - חומר הדלק שבקלות יכול להבעיר אלימות. אבל אין סימטריה בין המחנות. נכון, בסופו של דבר איש ימין רצח את רבין; חלקים מסוימים, בשולי הימין, נוטים להשתלח באנשים ובמוסדות מצד שמאל באופן וולגרי וחסר רסן. אבל בצד השני המצב חמור הרבה יותר. האחריות הרובצת לפתחם של מנהיגי השמאל - המחנה ההגמוני באמצעי התקשורת המרכזיים ובמוסדות התרבות והאקדמיה - רבה יותר, ולמרבה הצער הם נחשפים במלוא קלונם.
היסטורית, מחנה השמאל עבר בעשורים האחרונים בהדרגה מפוליטיקה של דיאלוג (דו־כיוונית) לפוליטיקה של מונולוג (חד־כיווני). זהו שינוי אסטרטגי הנושא בחובו פוטנציאל רב לאלימות, שכן המתכון הבדוק לריסון האלימות הוא דיאלוג. מאז רצח רבין וביתר שאת מאז כישלונות המחנה במערכות הבחירות האחרונות, חדל השמאל הישראלי לנהל שיג ושיח עם הציבור. את הדיאלוג המיר בפנייה חדה וגסה למוקדי האחיזה וההשפעה המסורתיים שלו כדי לעצב את המרחב הציבורי ואת כללי המוסר בדמותו כצלמו.
ההתעקשות של מובילי דעת קהל במחנה לדחוף את שרון למהלך ה"התנתקות" ולאטום את האוזניים לאזהרות המפוכחות מצד ימין על אודות הסכנה הביטחונית של המהלך, היא ביטוי לכך. ההתעקשות להוקיר את סנגורית המחבלים, לאה צמל, והתעלמות מזעקת הקורבנות, כלומר הציבור, היא ביטוי לכך. ההתעקשות במשך 25 שנים להפוך את עצרת הזיכרון לזכר רבין למופע פוליטי מפלג ולא מאחד, היא ביטוי לכך. התנגשות? נראה כי חלקים בשמאל הישראלי לא איבדו את הבלמים אלא חיבלו בהם בכוונת מכוון.
ההתעקשות לקיים את מצוות העלייה לרגל לבלפור במעין התרסה מול הנחיות גורמי המדינה (לא השלטון, המדינה!) המבקשות ריחוק חברתי, היא ביטוי שיא לכך. חמור מכך: החומרים שמהם עשויות ההפגנות מסגירים עולמות תוכן בעלי פוטנציאל ברור להפצת נגע האלימות: מיצגים פרובוקטיביים של עירום ומיניות (בידיעה ברורה שהם פוגעים ברגשות הציבור המסורתי והדתי), קריאות גלויות להפרת חוק (בעצם למרוד) על רקע מופעי תופים אקסטטיים. מופעים אלו מזכירים את מחאות הצעירים בצרפת (מאי 68') ובארה"ב בסוף שנות ה־60, שביקשו לערער על מוסכמות יסוד. זהו מרכיב חשוב, מפני שלכיכר פריז הירושלמית מגיעים לא רק צעירים רדיקלים, אלא גם אנשי מרכז־שמאל ציונים המתהדרים במורשתם הדמוקרטית, ונוכחותם שם מעידה על חוסר מודעות פוליטית־היסטורית: הם אינם מבינים (ושמא אינם רוצים להבין) את משמעות תפאורת הרקע שהוכנה עבורם ומאיימת לסחוף אותם למלכודת־מערבולת תרבותית־פוליטית הזויה.
ההתעקשות לאטום את האוזניים ולהתעלם מרחשי לב הציבור יצרה בעצם מבנה כוח שצמצם את אפיקי הביטוי של הציבור הרחב, ובתורה העצימה את הפוטנציאל לאלימות. היגיון זה מתעצם נוכח תמונת רקע מקוממת: ממש במקביל לתקופה המדוברת, בזמן שהמחנה "הדמוקרטי" התעקש שלא לנהל דיאלוג עם העם, אישי מפתח מרכזיים מקרבו, התעקשו, ועדיין מתעקשים, לנהל דיאלוג עם האויב (אש"ף־פתח). כאשר הסצנה הזו הולכת ומתבהרת, הציבור הרחב, בעיקר כמובן מחנה הימין, נטען במטעני שנאה. לא ביקורת, שנאה. כמובן, הדבר אינו מצדיק תגובה אלימה, אבל מי שעיניו בראשו צריך להעריך מבעוד מועד מה התרומה של מבנה הכוח להצתת האלימות של קבוצות מיעוט מודרות, עיקרון שבאופן מסורתי נהיר למחנה השמאל.
אם לא יקומו מנהיגים שירסנו את מרבצי האלימות (משני הצדדים) המאיימים להתפרץ מהר הגעש, אפשר שהמסלול הזה יסתיים בפיצוץ אלים במיוחד.
ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו