בני האזור, לא חלק מתרבותו

היחסים עם איחוד האמירויות, וחריגתם המתריסה מן הטאבו הערבי על נורמליזציה, מחדשים את הדיון הציבורי בישראל על מקומה במזרח התיכון. הכמיהה לכך מוכרת מן השלב הרומנטי של "שיבה אל המזרח" בראשית המפעל הציוני: כבר מן הזיהוי, נוסח "בצלאל", של תקופת המקרא עם אורח החיים הבדואי ונטייתם של אנשי השומר לאמץ את הופעתם, דרכי פעולתם וחלק ממה שראו כאתוס שלהם. שיר מאוחר יחסית (מראשית שנות ה־30) ביטא זאת היטב: "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". קבוצות אידיאולוגיות קטנות חתרו, בראשית ימי המדינה, "להשתלב במרחב השמי", ובציבור רווחה הנחה פשטנית ש"השליטים הרודניים" בעולם הערבי הם המונעים מעמיהם לממש את נטייתם הטבעית לקדם בברכה את היהודים, ששבו למולדתם. בשיאה של "אופוריית השלום" בשנות ה־90 ציפו מאמיניה הרבים, בכיליון עיניים, ליום שבו נוכל "לנגב חומוס בדמשק" ולרכוב יחד אל עבר השקיעה.

ההתפכחות האכזרית מציפיות השלום הצנועות עם מצרים וירדן, והקשה יותר - מהזיות השלום של אוסלו, השתלבו, כעבור שנים ספורות, עם הלקחים המרים של "האביב הערבי". לתודעתו של הציבור הרחב בישראל חלחלה ההכרה כי כישלונם המהדהד של הערבים בהתמודדות עם אתגרי העולם המודרני נעוץ עמוק בחברתם, וכי מנהיגיהם הדורסניים והמופקרים אינם אלא השתקפות של החברה הכושלת. עם כל ההבדלים בין יותר מ־20 מדינותיהם, הזדקר המכנה המשותף, עם יוצאים מן הכלל בודדים בקצווי המחנה: תרבות פוליטית פגומה, חסרה יסודות קונסטרוקטיביים ופלורליסטיים, שבה התחליף לדיקטטור הוא לרוב אנרכיה, מלחמת אזרחים, ג'יהאדיסטים ברברים או רודן אחר. 

הישראלים הפנימו שאין באזור הערבי משהו שרצוי להשתלב בו. איש אינו רוצה בישראל זכויות אזרח כמו בסוריה, יחס לנשים כמו בערב הסעודית, יציבות שלטונית כמו בלוב, חדשנות מדעית כמו בתימן, צבא עדתי כמו בלבנון או עתיד כלכלי כמו במצרים. אין לישראל סיבה להשתלב בעמק הנילוס, הפרת או החידקל, כאשר היא מתחרה בהצלחה עם עמק הסיליקון. ערבים כפרטים יכולים להיות מרשימים, אך בזרם המרכזי של החברות הערביות, שכשלו בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־21, אין לחברה שהצליחה בכך מה לחפש. לא במקרה רק מעטים בישראל רוצים ללמוד ערבית, ורובם שוכחים אותה במהרה, ולא עושים בשפה שימוש.

באמירויות מוצעת לישראל מתכונת אחרת: לא השתלבות, אלא אינטרסים משותפים, אסטרטגיים וכלכליים, וסיפוק של סקרנות הדדית, עם חברה המנסה להשתלב בעולם המודרני, תוך שימור ערכיה. זה בריא ונורמלי.

לישראל דרושה הימנעות מעימותים אלימים עם שכנותיה הערביות. זה חשוב, ומובטח בעיקר באמצעות הרתעה וגם בפשרות מכאיבות ובנטילת סיכונים מוצדקת. היא זקוקה גם לקואליציות אסטרטגיות מול אויבים רדיקליים משותפים; רצויים לה גם שיתופי פעולה כלכליים. יציבותם של המשטרים שכוננו הסדרים עם ישראל חשובה, וכדאי להשקיע בכך במידה. מעבר לתחומים הללו, "נורמליזציה" רצויה לתועלת שני הצדדים, אך אין סיבה שישראל תצא מגדרה כדי להוכיח בהתמדה את "פירות השלום": "ירצו - יאכלו; לא ירצו - לא יאכלו". ישראל אינה זקוקה ללגיטימציה של הערבים. הדבר רצוי, אך ממילא ישראל משגשגת זה דורות למרות רצונם. אפילו האליטות של הערבים אזרחי ישראל טורחות להדגיש שבעיניהן ישראל היא פרויקט קולוניאלי, וכי הדמוקרטיה שלה פגומה מיסודה. טוב ללמוד דמוקרטיה ופתיחות ממנהיגות שרובה מתחלק בין מעריצי ערפאת, מתגעגעי נאצר, תומכי חמאס, אוהבי ארדואן ומתרצי אסד, שבכמיהתם לשלום הפנו כתף קרה לנשיא סאדאת, למלך חוסיין ועכשיו לאמירויות.

ובכן, "נורמליזציה" של מפגש אינטרסים - כן, ברצון. בלי השתלבות, שאיש אינו רוצה בה באמת, ובלי בלבולי המוח של "אחוות עמים". בלי סנטימנטים, בלי יוני שלום המעופפות לצלילי עוגב ועוּד.

דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון באוניברסיטת תל אביב