ביקור בחוף טנטורה מחדד את הבעייתיות הטמונה בחופי גן העדן הלא מוכרזים של ישראל • לכלוך, אטימות, קושי בהגעה: חוק החופים מתרסק על שרטוני המציאות
בארץ היסטורית והיסטרית, שמות של מקומות טומנים בחובם סיפורים שחורגים מגבולות המפה. חוף טנטורה מאזכר כפר ערבי שהיה כאן לפני מלחמת העצמאות. המסורת הוויקיפדית סוברת כי נקרא כך מפני שתושביו נדדו הנה מחבל טנטור שבהודו. עיון בערך מגלה שבשנות התשעים היה כאן היסטוריון שטען לטבח בתושבי הכפר, אולם בית המשפט התערב והאוניברסיטה פסלה את עבודתו, פעמיים!
צילום: דויד פרץ
זו הבעיה עם היסטוריה, היא תמיד מסבכת את העבר על פי ההווה. בין כך או אחרת, אם תנסו לנווט לחוף טנטורה בגוגל תגיעו להודו, אבל אם תנווטו על פי הימינה, שמאלה ותמונת הסילו של החברים, תגיעו לכפר מסוג אחר. ילדים משחקים בטבעיות על החוף, נעורים שוקקי חיים בונים חיים חדשים, בוגרי ופליטי הודו ומידברן, נוודי היי־טק, עורכי דין ועורכי וידאו עורכים עשב רפואי ומעשנים את הזמן בכפר החושות העצמאיות של הקיץ אי שם בין נווה ים לנחשולים (טנטורה).
מילה מעניינת חושה, נשמעת תנ"כית, והמדקדקים ימצאו בדברי הימים שאי שם ליד בית לחם היתה עיר כזו במלרע. אולם החושה הישראלית היא מורשת עות'מאנית מלעילית. במשמעותה המקורית מציינת החושה מעון ארעי בנוי מחימר וקש, בית אורגני ומתכלה לפני שידעו מה זה אומר, עשוי חומרים מקומיים שנבנה כדי לתת מחסה לעובדי חקלאות בחלקות רחוקות בטרם ייזנח ויתפורר שוב לאבק. היום חקלאות היא עסק לאילי ירקות, מכונות ותאילנדים שלא יגורו בחושות, גם להם יש נטפליקס וסטנדרטים.
"מה רע, אתה בא לפה, חול מכאן ועד המים, ים מכאן ועד השמיים, חופשה מלכותית ולא עולה לך שקל", אומר לי מ'. אפשר להבין אותו, קיץ הקורונה ושיממון נתב"ג כופה עלינו גיגית כהר, והישראלים תרים לגלות מחדש את אפשרויות הארץ שמתחת לאפנו הממוסך - ואם אפשר בזול אז מה טוב.
"שמונה שנים אנחנו כאן כל קיץ. לפני שנה היינו פה לבד, מכאן ועד סוף החוף. השנה, תראה מה זה..." מ' מצביע על שורות האוהלים המתפרשים לכל עבר על קו החוף. "פעם זו לא היתה בעיה, היינו מגיעים עם הרכב עד החוף, מורידים ציוד, מקימים את החושה, מחזירים את הרכב לשביל ויושבים כאן שבועיים־שלושה מול הים, באים חברים ליום־יומיים, הולכים־חוזרים, גן עדן".
חוק שמירת הסביבה החופית קיים מ־2004 בסך הכל, ומוכר במחוזותינו כ"חוק החופים". מטרתו המקורית היתה להגן על חופי הארץ מפני אצבעותיהם החמדניות של כרישי היבשה והנדל"ן. על הדרך הובהר שחופי הים (פרט לכמה חריגים ביטחוניים ופריבילגיים) שייכים בעצם לציבור הרחב, ולכן אין דרך למנוע מאנשים להגיע אל החוף ללא תשלום. אפשר לגבות על חניה ושירותי חוף, לא על גישה לחוף.
כישראלים, אנו אלופי העולם במתיחת גבולות החוק. ומ' מפרש: "באו כל מיני יזמים, הקימו חברות לישראלים עצלנים, התחילו לבנות חושות להשכרה, אתה בא והכל מוכן לך: שטיחים, כריות, בלוני גז לבישול, רק תשלם, תיכנס ותנוח. נראה לי שלמועצה האזורית נמאס מהעסק הזה, אז היא חסמה את כל קו החוף עם מעקה, אי אפשר להגיע עם הרכב פנימה או החוצה, אתה צריך לסחוב את כל הדברים שלך מאות מטרים". על פניו פתרון מייגע למצב אפור שלאף אחד לא בא לפתור. אולם המצב שבו החוף נגיש לכולם, אולם אין מי שיטפל בו ויקבל עליו אחריות באמת, יוצר בעיות שמבהירות שכשמשהו שייך לציבור הוא לא שייך בעצם לאף אחד.
צילום: דויד פרץ
"איפה שיש זבל, יש חיים", לימדה אותי מדריכת טיולים לפני שנים. אין פחים לאורך החוף, ופינוי הזבל הוא עניינם של אנשי החושות. לאורך סוף השבוע הבחנתי שרבים וטובים פינו את הזבל שלהם אל עבר השביל, וחלק אף לקחו אותו לפחים ביישובים הקרובים, אולם קשה שלא להבחין שמאחורי שורת החושות, הדיונות מנוקדות בניירות טואלט. אך זה לא היה המפגע החמור מכל.
זוג חברים נכנסו עד המותניים למים המושלמים, כשמתחת לשלמות ארבה מדוזה סחופה, רגלי בתם הקטנה נלכדו בין זרועות המדוזה, ואם שמעתם שהשנה המדוזות ארסיות במיוחד, האמינו שאלו אינן חדשווא. רגליה נראו כמו נחתכו בחרב רותחת ואלימה.
גם לאחר שטיפת החומץ, הילדה שכבה בחול צורחת ורועדת מכאבים, ההורים רצו לקחת אותה למוקד רפואי, אך הרכב היה רחוק מאות מטרים. למרבה המזל, עבר במקום פקח של חוף הכרמל ברכב עם לוגו המועצה, עצרנו את הרכב וביקשנו שייקח את הילדה עם האם בדחיפות אל השביל.
"מה אני נראה לכם, אמבולנס? אני לא עובד אצלכם", אמר באטימות, נסע והותיר אותנו משתוממים. ההורים והילדה הבוכה עשו את מסע החולות הארוך אל השביל בעוד רגעים קריטיים חולפים לשווא.
לפני שלוש שנים טבע אמיר פרישר גוטמן בחוף החושות בין נווה ים לנחשולים, אפשר רק לשער מה היה קורה אם היה שם מציל. לכאורה הבחירה לנפוש בחוף לא מוכרז היא הימור שאתה לוקח על אחריותך. אך לפני שנה פסק שופט המחוזי רון סוקול שבמקרה טביעה בחוף הסטודנטים בחיפה, העובדה שחוף אינו מוכרז אינה פוטרת את הרשויות המקומיות והמדינה מאחריות לביטחון הרוחצים בחוף. מוקדם לקבוע כיצד פסיקה זו תשנה את המציאות. מקרי טביעה בחופים לא מוכרזים הולכים ומתרבים משנה לשנה והם ללא ספק הנוראיים שבתוצאות עמימות חוק החופים בכל הנוגע לחופים הלא מוכרזים.
צילום: דויד פרץ
אולם גם מצב הבריאות, התברואה והתחבורה בחופים אלו דורש שינוי תפיסה של הרשויות המקומיות האמונות על חופים אלו. ההליכה של הרשויות ראש בראש אל מול המטיילים והנופשים כדי להקשות עליהם, תפגע גם בהם בסופו של דבר. שקיות הזבל נערמות, נקרעות ומפוזרות על ידי בעלי חיים. מוצרי פלסטיק נסחפים לתוך הים, מטנפים אותו והורגים את בעלי החיים. על הרשויות להציב מכולות כדי לפנות את הזבל, ולשקול העסקת פקחים קצת יותר אנושיים לסביבה, שכן המצב הנוכחי שבו חוק החופים מתרסק על שרטוני המציאות, ייגמר בזבל, סבל ודמעות.
"לא טוב היות האדם לבדו, הבדידות, אחחחח הבדידות, אז כן היא הורגת", כתב אופיר ענבר לפני שבוע בפוסט ששותף רבות והפך לוויראלי מיידית. הסיבה לוויראליות היא שענבר שם קץ לחייו לאחר שכתב את הפוסט וכך הפכו מילותיו השקטות לצוואה רועשת כנגד הזיוף המובנה בארשת החברתית - הרבה חברים, מעט חברה.
למרות ההבלים הרבים שבהם הן מלאות, לרשתות חברתיות אין הבל פה. זה חלק מהתעתוע המושך אותנו אל המסך המואר. היכולת לשלוט בתמונת הפרופיל ובייצוגי האישיות עד שייווצר ייצוג מושלם כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו חפים מכל פגמינו האנושיים, מקשה לקיים חברויות של אמת דרך המסך. אין זה מקרה שהרשתות החברתיות מלאות בעיקר ברגעי הצלחות, אושר וזעם על אחרים. את השמחות שלנו אנו מניפים בגאווה טווסית, את הבל הפה, העצב והבדידות אנו מסתירים מתחת למסך.
המקרה העצוב של אופיר ענבר הוביל להקמת קבוצות תמיכה בפייסבוק לזכרו. הקבוצות נועדו לתת עזרה לכל האנשים הבודדים, אם אתם חשים שמישהו בסביבתכם נאלם אל תוך בדידותו, הושיטו יד תומכת, וכוונו אותו אל אותם מקומות ברשת החברתית שם יוכל להכיל ולהפיג את בדידות משבריו ועצב גליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו