בבריכה העירונית יכולת ללכת על המים, לעוף לרגע, לשכוח את המדבר שמעבר • אבל הבילוי העממי מפעם הוזנח והתייקר, והפך לסמל יוקרה אמריקני, בדרך לעוד שלב בהתפוררות החברה
קל לזהות פריפריאלי אמיתי. אתה מבקש הוראות הגעה, והוא יציין את מה שהיה ונעלם. "תמשיך ישר, עד שתגיע לאיפה שהיה השק"ם הישן, פנה ימינה לאיפה שפעם היו אולמי יהלום, וזה בול ליד". אולי זו מחאה כנגד הווייז, תנועת אנטי לגוגל מפות, התנגדות לעולם שמתעדכן תמידית רק במה שקיים, נוכח ומפרסם. מיפוי המאפשר לעבר להתקיים רק אם הפך למונומנט רשמי, תחום ומגודר עם שלט.
צילום: דויד פרץ
בתל אביב כל בניין שלישי נושא שלט "כאן גר". ובדרכם השקטה, אנשי פריפריה מוחים כנגד המוחים את העבר הלא נחשב כחשוב. תנועה עממית כנגד התנופה התזזיתית של ממסדים עירוניים הנחושים להוכיח ששינוי הוא שם המשחק, ונוף פריפריה ישן - נחריבה.
אבל זה אוגוסט, וחם מדי לשינויים. אני מחפש את הבריכה העירונית של אופקים. זו כבר לא בריכה עירונית, הם אומרים, זה ״קאנטרי קלאב״, גם כאן הכל משתדרג לאמריקנית, ועדיין ההווה מתכוונן על פי העבר שהיה. ״אבל אם אתה מחפש איפה שהיו דקירות, אתה צריך לצאת מהעיר ולנסוע לבריכה במרחבים", אומר ניסים מסס, בוגר תוכנית בן־גוריון לחיים מאופקים, באופקים.
"הבריכה במרחבים היתה הבריכה של שבת. הלכנו אליה מלא. אני והחברים, עושים את כל הדרך ברגל, חום מוות... אתה הולך להתפנק על המדשאות. ולא רק זה, אלא גם להיות בחברה אחרת. בכל זאת, היו מגיעות ומגיעים לשם כל החבר׳ה מהמושבים הסובבים. שם היו פחות מכות. פחות... במונחים של אז...״
בשנת 1982, דיבר קיבוצניק ממנרה בכתבת חדשות שסקרה את היחסים בין תושבי קריית שמונה לקיבוצים. את הראיון עשה הקיבוצניק בעודו טובל בבריכה. ראש הממשלה מנחם בגין ראה ונרעש: "אתם ראיתם את האיש הזה בקיבוץ שיושב לו ככה בבריכת שחייה, כאילו ראיתם איזה מיליונר אמריקני, והוא מדבר במידה רבה של זלזול. אני ישבתי באותה בריכה?! לי אין סידור כזה בכלל!" אבל הקהל הרחב שמע - "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה".
בגין דיבר על אי־צדק חלוקתי ומשווע בין אלו שקיבלו ואלו שלא. הקיבוצניקים בבריכה סומנו מול אנשי עיירות הפיתוח אשר נצלים בחום הקיץ הישראלי. אחר כך התברר שהקיבוצניק ניצול שואה, בגין התנצל על הדברים, אולם רעש האבן שנזרקה לבריכה מיסך כל אפשרות להאזין. גדר גבוהה נמתחה בין מים למים, בין ארץ לארץ, ישראל אחת וישראל שתיים החלו להתרוצץ בקרבה, הקרב על הבכורה החל.
אולם מה לנו לעסוק בחדשות עתיקות משנות המשונים? האם סכסוכי מים בין קיבוצים לתושבי עיירות פיתוח עוד רלוונטיים בימינו? תשאלו את אנשי קבוצת הפייסבוק "משחררים את (נחל) האסי" מבית שאן, הנלחמים על זכותם להיכנס ולטבול במי הנחל שעובר דרך קיבוץ ניר דוד.
בגין היטיב עם בוחריו. "עד שבגין הגיע לשלטון, חיינו במדינה שבה היו שקיבלו את הכל, ואחרים לא קיבלו דבר", אומר שמעון שיפר בסדרה "ימי בגין". ברגישותו, הבין בגין שחלום הקיץ הישראלי הוא בטן־גב על שפת הבריכה, כמו באמריקה. בריכות עירוניות ושכונתיות התרבו ברחבי הערים המרוחקות ורחוקות מן הים. כל מי שגדל בערי הספר הלא־נספר זוכר אותן כתבנית נוף ילדותו.
בימים שטיסה לחו"ל עלתה כמו מטוס קטן, הבריכה העירונית היתה הדבר הכי קרוב לנופש ישראלי מושלם. אורזים סל שוק מפלסטיק, כריכים משומנים בנייר פרגמנט, כמה מפירות הקיץ, ותמיד יהיה שם אבטיח אדום ונוטף. הולכים ברגל, או נוסעים באוטובוס כמה תחנות, נשכבים על הדשא בצל חומות סיד גבוהות, המציל הכרסתן צועק על כולם "לא לקפוץ למים" אך בכל פעם שהוא מדבר עם שאפה חולפת, קופצים גם קופצים. ראש, רגליים, סלטות, שיגועים. בבריכה העירונית יכולת ללכת על המים, לעוף לרגע, זה היה הדבר הכי קרוב לכיף עירוני טהור ומושלם, בקיץ ישראלי חם וקשוח. לטבול במעט מים כדי לשכוח את המדבר שמעבר.
צילום: דויד פרץ
מסס: "בשביל ילד מאופקים, הבריכה במרחבים תמיד הרגישה כמו הדשא הירוק יותר, הרבה יותר, של השכנים. זה הדשא שאף פעם לא יהיה שלך. נורא רצינו, כי היה נעים שם. וגם לא היית נתקל בכל הבריונים שבאים לעשות אוונטה על החתיכות של העיר, ברעש, צלצולים ואלימות. אצלנו באופקים היה תוסס תמיד, לצד החלק הכיפי היה גם מסוכן, הגיעו לשם כל המי ומי של אופקים, היפות והסוחרים, וכל אלו שפנטזו על קריירות של כוכבי כדורגל. מרחבים היתה הבריכה השפויה. עד שהיא הפכה להיות הבריכה שכולם מאופקים באים אליה.
"ואז זה נהיה כמו הבריכה הביתית הרגילה עם כל הרעש והצלצולים המוכרים... יותר ויותר משפחות מאופקים היו באות אליה בחמולות, פותחות שולחן על המדשאות הגדולות. ואף אחד לא ממש אהב את הבריכה של אופקים, כי פשוט היה מוזנח שם, ואז גם הגיעו הבלאגניסטים".
בשבת התקוטטו הנערים בבריכת מרחבים. בווידאו הרוטט, כמו בסרטון טיק טוק רצחני, כיסאות פלסטיק מושלכים במחול טירוף, אבל מוזיקת הרקע שונה. "ככה זה כששותים, אין מה לעשות", אומר מבוגר כמעט משועשע. "אבא, אני מפחדת", לואטת הילדה הקטנה. המחול המיותר של הקיץ נגמר בדקירות. שני נערים פצועים, נערה בת 16 שאושפזה בסורוקה במצב בינוני. פעם לא היו דוקרים נשים, היום - אמריקה, מי מביא סכין לבריכה? "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה", צוטט מפעיל הבריכה.
מסס: "לא בטוח שאני יכול לענות מה גרם לזה להתפרץ, אני חושב שכולם נמצאים באיזשהו מצב קצה לאחרונה. תחושת חוסר מוצא שמובילה למעשים כאלו, זה מצב קיומי פוטנציאלי שרוחש תמיד מתחת לפני השטח וצץ החוצה בזמן שקיים איום. הסיטואציה שייצרה תקופת הקורונה מבליטה את זה חזק. היא מקצרת את אורך הפתיל הקצר גם ככה של כלל האזרחים המתוחים.
"עבור גברים זו תקופה מאתגרת. אין כסף, אין ערך עצמי. אין ערך עצמי ויש תחושת חוסר מוצא - אלימות מתחילה. מקריבים קורבן. אולי סיפור הדקירות קשור לאישה. אולי זה סתם בחור חמום מוח שזרקו מילה אחת יותר מדי לכיוונו. הוא איבד את כל העסק. האישה תכף עוזבת אותו. מה נשאר לו להפסיד? הוא נופל על קורבן זמין.
"אנשים אלימים הרבה יותר עכשיו - שם, כאן ובכל מקום. הם על הגבול. ועדיין צריך לזכור שהמקרה במרחבים די נדיר. בסופו של דבר זה סתם שומקום נעים שפעם אהבתי. כי זה שומקום רק 500 מטר מאופקים. אבל תמיד הרגיש כמו עיר אחרת. שומקום נעים עם בריכה סבבה שפתאום קיבל כותרת דרמטית".
נופים נמחקים מהר בארץ הזאת, גם הבריכות העירוניות. לעיתים אני נוסע עם בנותיי ברחבי העיר ונזכר - כאן היתה הבריכה העירונית של שכונה ג׳, וזו היתה הבריכה של שכונה ד׳. ״איזה כיף!״ צועקת הקטנה, ״מתי נלך אליהן?״ והגדולה כבר משיבה לה, ״את צריכה מכונת זמן בשביל להגיע אליהן! את לא רואה שכבר אין בריכות, ויש רק בניינים?"
צילום: מתוך הסרטון
הבריכות העירוניות הוזנחו, הידלדלו, הופרטו והתייקרו. הבילוי העממי מפעם הפך לסמל יוקרה אמריקני. עכשיו כולם רוצים להיות מיליונר אמריקני שיושב בבריכה פרטית, יצוקה או מתקפלת, בחצר ביתו, תחת גפנו ושכנו. עוד שלב בהתפוררות מחברה מחוברת ליחידים בבריכות בריחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו