אני חייב להודות שאחת ההצלחות הגדולות ביותר של הימין היא הפלת הנסיגה החד־צדדית מעזה על "השמאל". במפגש זום עם קבוצת צעירים, שאל אותי אחד מהם איך השמאל לא מבין שכל שטח שממנו הובלתם נסיגות, הופך על ידי "הערבים" למקפצה לפגיעה בנו.
מוחים נגד ההתנתקות בכפר דרום // צילום: יוסי זמיר/לע"מ
לאיזה שטח אתה מתכוון, בדיוק? שאלתי, והוא ענה, ללא היסוס, "מעזה, כמובן". "ולאיזה שמאל שייך בדיוק מי שהיה אז רה"מ, אריאל שרון?" שאלתי בתימהון. "קדימה, כמובן. מפלגה של שמאלנים עם פרס, לבני ואולמרט".
נזכרתי במערכון של רבקה מיכאלי על הילד אודי המתבלבל בין החגים, וניסיתי לסדר עבור הצעיר המנומס והנלהב את ההיסטוריה. שרון, אמרתי לו, נתפס על ידי רבים כ"אבי ההתנחלויות", גם אם לא הוא המציא אותן. אפילו כשהיה שר החוץ בממשלת נתניהו, ב־1998, בשובו מן החתימה על "הסכם וואי", קרא למתנחלים להתנחל על כל גבעה. ב־2003, כשניצח בבחירות והציע למי שהיה אז יו"ר העבודה, עמרם מצנע, לחבור אליו, הוא לא הסכים לבקשתו לסגת מן ההתנחלות נצרים, בלב הרצועה, בקובעו כי "דין נצרים כדין תל אביב". שנתיים אחר כך הכריז על נסיגה חד־צדדית מכל הרצועה.
שרון לא קיבל את ההחלטה ולא ביצע את התוכנית כיו"ר קדימה, אלא כמנהיג הליכוד. וכמו שהעלייה הפרובוקטיבית שלו להר הבית, עם חברי סיעת הליכוד ועוד 1,000 איש, הולידה, למחרת, את האינתיפאדה השנייה, כך החלטתו הבלתי צפויה והבלתי מובנת לצאת מעזה ללא שום הסכם, התקבלה בעיקשות האופיינית לו, תוך התעלמות מתוצאות משאל החברים בליכוד, שהוא עצמו יזם.
אנשים עדיין מנסים להבין מה עבר עליו, ולמה קיבל החלטה מפתיעה כל כך. הרי אין מדובר כאן בהבטחת בחירות, כמו זו שנשאו איתם רבין (הסכם עם הפלשתינים בתוך שישה עד תשעה חודשים) או ברק (נסיגה מלבנון בתוך שנה מהקמת ממשלתו). מתנגדים, מימין ומשמאל, היו משוכנעים כי הוא עשה זאת כדי להסב את תשומת הלב מן החקירות הפליליות נגדו ("עומק הנסיגה כעומק החקירה"). דובי ויסגלס התראיין בזמנו, וייחס את הנסיגה לראיונות שקיימו ראשי השב"כ לשעבר בגנות הקיפאון המדיני, ואילו שרון עצמו, בראיון ל"ניו יורק טיימס", הסביר כי החליט על כך כדי שהרעיונות שהועלו במסגרת "הסכם ז'נבה" הבלתי פורמלי, אשר זכה לתמיכה ציבורית מפתיעה ב־2003, לא יאומצו, ולא יזיקו לישראל.
רעיון הנסיגה מעזה לא נולד בשמאל ולא אומץ על ידיו. לא מעטים במחנה השלום ראו בכך פגיעה בהסכם אוסלו. ניסינו לשכנע את שרון לסגת כחלק מהסדר עם הנשיא הפלשתיני שנבחר זמן קצר קודם לכן, מחמוד עבאס, אך שרון התעקש שלא לעשות זאת. הוא ידע כי גם אם בשמאל אין התלהבות מן המהלך כפי שהוצע, לא היה סיכוי שמי שמבקשים את סיום הכיבוש יחברו אל אנשי ארץ ישראל השלמה ויצביעו כנגד הנסיגה מעזה. אנחנו, במרצ, הענקנו לו, מבחוץ, את הרוב בכנסת שהוא היה זקוק לו, אך הזהרנו אותו כי ללא תהליך שלום יהיה זה הישג גדול לחמאס ויעודד אלימות.
הנסיגה מעזה ותוצאותיה אינן מוכיחות כי "אי אפשר לסמוך על הערבים", או שאין פרטנר. היא מוכיחה כי רעיון זה, מבית היוצר של הליכוד, נעשה בשליפה מן המותן, ללא שום תכנון רציני מראש, מתוך תפיסה פשטנית של חוסר הבדל בין המחנה הפלשתיני הפרגמטי לבין זה הפנטי. מבחינות אלו, הוא אינו יכול שלא להזכיר את הכוונה למהלך חד־צדדי אחר, סיפוח שליש מן הגדה "עד 1 ביולי". זה סיפוח, וזו נסיגה, אך חוסר האחריות דומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו