ישנו פתגם אתיופי עממי, שאולי יכול להסביר משהו ממחאות בלפור: "מי שמנשק בלי חוכמה - מלכלך את השני בנזלת". התסריט מתחיל להתקבע: זה מתחיל באווירת וודסטוק עם יוגה ואמנות, ומסתיים במעצרים ומכות עם שוטרי יס"מ.
השאלה מי מממן את המחאה לא לגיטימית בעיניי, וגם לא מעניינת אותי התפלגות הדעות הפוליטיות של המפגינים. אין עוררין על הזכות להפגין. אבל הבכי והנהי על יחסה הכוחני של המשטרה לא משכנעים אותי. הם מתראיינים בעיניים אדומות מגז מדמיע, רטובים מהשפריצים של המכת"זיות, ומפשילים שרוול כדי להראות למצלמה שריטות וחבורות שספגו כשפינו אותם בכוח. לראשונה הם חשים את זרועה החובטת של המשטרה, כלומר את מה שרובנו - אם אתם במקרה אתיופים, ערבים, מתנחלים או חרדים - חשים בכל מפגש דומה עם שוטר.
"אם יהיה צריך, אז יש להכות באלות, נמוך", הונחו שוטרים בהתנתקות. הערבים זוכרים היטב את אוקטובר 2000. החרדים מכירים את ניחוח הבואש, שבהפגנות שלהם מגיע קומפלט עם המכת"ז. והאתיופים - מאיפה בכלל להתחיל. ה"אנרכיה" שלנו בכיכר רבין הפריעה לקפה הערב של התל־אביבים. "איבדתם אותנו", גערתם בנו. ובכן - הפעם אתם איבדתם אותנו, והניסיון לחזור בתשובה ולהכות על חטא השתיקה ששתקתם כשכל "האחרים" חטפו מכות, גרירות, מעצרים, גז מדמיע וסילוני מים - לא משכנע, אותי לפחות.
קצת מים ואלות, חיכוך מתון יחסית עם אנשי יס"מ - ואתם בטוחים שמדינה שלמה צריכה לעצור הכל ולהזדעזע יחד איתכם. לא שחלילה מגיע לכם לספוג אלימות, אבל מי שיוצא להפגין, יודע שאם האירוע יוצא משליטה, התעמתות עם שוטרים כלולה בחבילה. חלק ממאבק זה להראות נחישות ועמידות גם מול עוצמת היד של השוטר. החלטתם להסלים את המאבק, לחסום צירי תנועה, לשבש שגרה - אתם יודעים מה ההשלכות. אבל אתם משום מה מופתעים ורצים להזעיק את כל הסירנות בתקשורת, ובטח עוד שנייה גם תרוצו להגיש עתירה לבג"ץ. זה אומר משהו על הנחישות שלכם, אבל גם על הניתוק שלכם.
אתם מזועזעים ששוטר מסוגל להכות אזרח, לדחוף צעירה, לגרור חוסם כבישים. וואלה, ברוכים הבאים לעולמם של אנשים אחרים, כמונו. אבל אתם באתם למאבק שלכם עם תפיסת עצמי של אליטה, של בעלי בית. לכם מותר מה שלנו אסור. אתם לא כמו ערבים. אתם לא כמו אתיופים. אתם לא כמו חרדים. אתם לא כמו המתנחלים. כלפיכם אסור להפעיל כוח, לכם אסור להרביץ, אתכם אסור לעצור. אתם הרי בצד של האנשים ההגונים; לא כמו "האלה".
הסערה הציבורית שאתם מתאמצים בכל הכוח לדחוף בימים האלה, כאילו אתם הדפוקים התורנים של המשטרה והממסד, היא עדות מובהקת עד כמה הצביעות עולה על גדותיה. תשאירו את הטייטל "הדפוקים" לאלה שחשים באמת את הזרוע הארוכה של המשטרה. ההתבכיינות שלכם יצרה תחושה שאתם לא באמת יוצאים למאבק, אלא רק עושים בכאילו. את החלק של השלטים וחסימות הכבישים אתם אוהבים, אבל משום מה אתם מרגישים שבניגוד לכל השאר, לכם מגיע פטור מהחלק השני.