בימים אלה מציינים 6 שנים למבצע צוק איתן, מהמוצדקים שאליהם יצאה ישראל, למרות המחיר הכבד; עשרות נופלים, מאות פצועים, ומחיר כבד בעורף. את הנפגעים בגוף היה קל לאבחן, ומשום כך פשוט יותר לתמוך בהם ולסייע להם. אבל אלה שלחמו במבצע, נפצעו בנפשם ולא באמת חזרו אל השגרה, סמויים הרבה יותר מן העין.
רק לאחרונה ח"כ אופיר סופר, לשעבר סמג"ד בגדוד הצנחנים 202, חשף בראיון מרגש את שחווה כלוחם וכמפקד, ובכך פתח צוהר לעולמם של הלוחמים שחזרו מהמלחמה - אך לא באמת חזרו ממנה.
פוסט־טראומה בעקבות לחימה - הלם קרב, במילים שכיחות יותר, הוא אינו נושא זר להוויה הישראלית, ובשנים האחרונות זוכה לחשיפה ולתשומת לב ציבורית, אבל עדיין לא להכרה החברתית הראויה. רבים בישראל חוו טראומה כזו או אחרת, ולא רק בהיותם על מדים: פיגועים קשים מנשוא, ירי תלול־מסלול על העורף הישראלי. הם, ובתוכם הלוחמים שהיו עדים למראות קשים מנשוא בקרב או בפעילות ביטחונית, מנסים, ומתקשים, לחזור למסלול חייהם הרגיל.
מבצע צוק איתן תפס אותי באחת התקופות העמוסות ביותר בחיי. מעבר לדירה חדשה, תחילת עבודה חדשה, אישה בחודש התשיעי להריונה ועל הדרך גם צו 8. נכון, המילואים מגיעים תמיד בזמן הכי לא נכון, אבל רצה הגורל, ובמקרה שלי הכל קרה בבת אחת. אל הלידה של בני הבכור כמעט שלא הגעתי, ובתמונה הראשונה שלנו יחד, המדים והאבק תפסו מקום של כבוד.
ימים בודדים אחרי הלידה כבר חזרתי לגדוד. בערב ברית המילה של בני, שעות לפני שיצאתי לטקס המרגש, התחולל אחד מהלילות הקשים ביותר בלחימה: עשרה חללי צה"ל נפלו בפרק זמן קצר ביותר; חמשת חללי נח"ל עוז, 4 לוחמי שריון שנהרגו מפצמ"ר בשטח פתוח וקצין נוסף שנהרג.
הטשטוש שבין החזיתות בחיי הדהד גם בברית המילה של בני. לפי המסורת, נהוג להזכיר בטקס את הפסוק מספר יחזקאל: "ואומר לך בדמייך חיי - ואומר לך בדמייך חיי". לאורך כל הדורות מוזכרות מילים אלה כביטוי לברית הדמים בהיסטוריה היהודית, לחיבור העצום בין כולנו כעם; ובקיץ ההוא, התערבב דם החללים שמסרו נפשם למען העם והארץ עם דם ברית המילה של בני.
אני בעצמי סחבתי את המציאות הזו מבלי דעת; לא היה לי "תירוץ" לעצור את החיים. חזרתי יחסית מהר לחיים הרגילים שלי, אבל משהו מהמלחמה נשאר שם עמוק בלב ובנשמה. לא רק אצלי. רבים מהלומי הקרב לא הצליחו לחזור לשגרת חיים תקינה, וסוחבים את מראות המלחמות בכל רגע ורגע. זה יכול להתבטא בהתנהגות קיצונית שקל לאבחן, אבל יש כאלה שנפשם חבולה מבלי לתת סימן.
צה"ל החל בהליך בדיקה מבורך עבור אותם לוחמים, אך גם עלינו, כחברה, לגלות מודעות ורגישות. זוהי סולידריות בסיסית שתקל חברתית על מי שנשלחו בריאים בגופם ובנפשם כדי להגן על המדינה, וכיום מתקשים לחזור ולהיות מי שהיו לפני כן.
אודי טנא לחם כקצין בדרגת סרן (מיל') בגדוד הנדסה 7107 במבצע צוק איתן