גיוון? עד כאן

50 שנה אחרי שדוד בן־גוריון אזק אותנו לטלוויזיה בשחור־לבן, תאגיד השידור מציג גרסה מודרנית לבזבוז כספי ציבור: טלוויזיה יקרה על חשבוננו - עם רייטינג חד־ספרתי

בשנות ה־70 יצא אבא לנסיעת עבודה לארה"ב ושלח לי גלויה: "החליפה של סטיב מקגארט כחולה", דיווח. "וגם העיניים". היה זה מידע מרעיש, שכן בטלוויזיה שלנו החליפה של המפקח מקגארט מהסדרה האהובה "הוואי חמש־אפס" היתה אפורה, וכך היו גם עיניו. וכמו כן העניבה, וגם הים, החול ודקלי הקוקוס. הטלוויזיה הביתית שלנו, כמו כל המכשירים בישראל, שידרה רק בשחור־לבן.

איור: שמעון אנגל

בוודאי תאמרו: "עירית, את הרי זקנה. בילדותך הטלוויזיה היתה שחור־לבן ומותנעת על ידי אוגר רכוב על אופניים". ועל כך אשיב: שידורים בצבע היו עניין שבשגרה בכל העולם כבר מתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת. בישראל היה צורך לחכות לפרישתו של דוד בן־גוריון כדי לפתוח בשידורי טלוויזיה בעברית, וגם זה בתנאים מגבילים, כדי למנוע את השחתת הנפש הישראלית: השידורים יהיו באחריות ממשלתית, וזו תפקח על ערוץ טלוויזיה אחד ויחיד. 

לא היה קשה להסתיר מהאזרחים את דבר שידורי הצבע בשאר העולם. טיסות לחו"ל היו עניין יקר להחריד, והממשלה קבעה קצובת מט"ח, כדי להגן על האזרחים מפני קניות מופרזות ועל המדינה - מפני דלדול משאבי הדולרים שלה. כך הפכו ישראלים רבים לעבריינים כשהלכו לקושש להם עוד חופן דולרים מספסרי רחוב. אלה היו חיינו וחשבנו שהם הגיוניים. טלוויזיה צבעונית נחשבה לניוון מוסרי של גויים מושחתים. על טלוויזיה מסחרית לא חלמנו אפילו. "ריבוי ערוצים" היה רק למי שהצליח לכוון את האנטנה שלו כך שתקלוט גם שידורים מירדן.

הישראלים הצטרפו לעולם הטלוויזיה באיחור של שני דורות, וממשלה אחר ממשלה התעקשה לאזוק אותנו לטכנולוגיה מפגרת שפג תוקפה. שכנותינו ירדן ולבנון שידרו גם הן את "הוואי חמש־אפס" וסדרות אחרות, ובצבע, אבל אנחנו נאלצנו להסתפק בחיים יבין באפור, חדשות מסוננות באפור, אמנים מסוננים באפור, ולומר תודה. 

לעירית הילדה זה לא הפריע. סגדתי לארגז השמנמן שהוצב בסלון. השידורים התחילו בארבע, ואני הייתי מעבירה את שעות הצהריים בספירת הדקות. "מתפללת לשעון", אמרה אמא. לא יכולתי לדמיין עולם שבו שידורי טלוויזיה הם צבעוניים - למרות שבלכתנו לקולנוע איש לא התעקש לכפות עלינו את הרטרו החינוכי של סרטים שהעלימו מהם את הכחול, הצהוב והאדום. המחשבה שיד ענקים חינוכית ובוטחת מנעה מהם להגיע למכשיר הטלוויזיה שלנו - פשוט לא עלתה בדעתי אז, ממש כשם שלא עולה בדעתי היום לחוש נוסטלגיה מתוקה לימי התמימות של ארץ ישראל הישנה והטובה. היא היתה טובה למי שהצליח להציב רגל במועדונים הסגורים של האליטות, וקצת פחות לשאר. 

למרבה הצער, העולם הגדול לא יישר קו עם המגמה החינוכית של ממשלת ישראל, ולא זו בלבד ששידר בצבע, אלא גם הפסיק לייצר טלוויזיות שחור־לבן. כך אירע שישראלים ניצלו את הקִדמה ורכשו טלוויזיה צבעונית שקלטה את סטיב מקגארט, בחליפה כחולה, מלבנון. הממשלה רטטה בחרון דידקטי לנוכח הזוועה, אך לא נכנעה. רשות השידור נאלצה אמנם לרכוש ציוד צבע, אך המשיכה לשדר בשחור־לבן. איך? היא ניצלה את הטכנולוגיה המתקדמת כדי להשיב אותנו עוד כמה שנים לאחור, ובהוראת הממשלה מחקה את הצבע מהשידורים.

שני אירועים חשובים שחררו את אגרוף הברזל המונוכרומטי: הרשו לנו לצפות בצבע בנחיתת סאדאת בישראל בשנת 1977 ובאירוויזיון בירושלים בשנת 1979. במקביל, פיתח מולי אדן, מהנדס אלקטרוניקה מוכשר, את האנטי־מחיקון. תשאלו את סבא שלכם והוא יספר בעיניים מצועפות על ההתקן, שכל תפקידו היה לבטל את מחיקת הצבע מהשידורים. האנטי־מחיקון ייקר את המכשירים שכללו אותו, אך אנחנו קיבלנו טלוויזיה צבעונית ואדן הפך ברבות הימים לסגן נשיא "אינטל". בעולם מתוקן היו מושחים אותו למלך ישראל. ייתכן שאלמלא הוא - עד היום היינו אנוסים לנחש מה צבע הז'קט של יונית לוי.

בשנת 1981 החל תהליך ארוך ומגוחך של מעבר לצילום ושידור בצבע, ואחריו תהליך ארוך ומגוחך של הקמת טלוויזיה מסחרית - שוב, באיחור של עשרות שנים אחרי כל הדמוקרטיות בעולם. ערוצים מסחריים אכן הוקמו במשורה, בכפוף לרגולציה ממשלתית, כאילו בן־גוריון עדיין איתנו. לא רוצה להשמיץ, אבל הוא היה זקן אפילו יותר ממני, ויש דברים שהוא לא הבין. למשל, את מידת ההתערבות התרבותית והתקשורתית שהמדינה רשאית לכפות על אזרחיה הבוגרים.

התקשורת האלקטרונית בישראל עדיין נמצאת תחת פיקוח ממשלתי. רשות השידור פורקה רק כדי לקום מחדש תחת השם "תאגיד השידור". האריזה - מודרנית. המחיר - יקר, ועל חשבוננו. הרייטינג - חד־ספרתי. היומרה - בשחקים. גם בתקופה צבעונית, דיגיטלית, תחרותית, סירבה הממשלה לסגור את המוסד המיותר הזה, והפקידה את משימת בזבוז כספי הציבור על מוצר שהוא לא רוצה בו בידי פקידים, רגולטורים, חוקים ותקנות. כולם בחסות איזה חשש עתיק, בן־גוריוני בשפתו אך סובייטי בהווייתו, שאם תסיר המדינה את טלפיה מהתקשורת האלקטרונית היא תדון אותנו לזוועות של טלוויזיה מסחרית שלוחת רסן שתיתן לעם קשה העורף את הנורא מכל: תוכניות שהוא אוהב לצפות בהן. ריאליטי! שעשועונים! ברלוסקוני! דרמה בסוגה תחתית!

התוצאה היא שידור מסחרי מוגבל ומסורס, ושידור ציבורי שאף פעם לא ייצג את הציבור, אלא פשוט גבה ממנו דמי שימוש גבוהים תמורת טלוויזיה שאפשר היה לעשות בשוק הפרטי, ובפחות כסף. אבל יש דברים שלא משתנים: השידור הציבורי עדיין מורכב רובו ככולו מנציגים של שלושה בתי קפה תל־אביביים, בתוספת כמה חובשי כיפה כדי לייצר תחושה כוזבת של קשת דעות רחבה - בדיוק כמו באולפני הערוצים המסחריים.

השבוע החליט מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, להוריד את תוכניתם של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל. זה מהלך שהפתיע רק את התמימים. מי שבקיא בהיסטוריה של התקשורת האלקטרונית בישראל יודע היטב שהטלוויזיה שלנו רק נראית צבעונית. השידורים, כמו תמיד, עדיין בשחור־לבן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו