הליכוד ונקודת המפנה המזרחית

הסוגיה המרתקת שנוכחת בחברה ובתרבות בשנות שלטונו של הליכוד, היא היחסים האתנו־מעמדיים בין אשכנזים ומזרחים. לסוגיה זו השפעה מכרעת על הסדרת הפוליטיקה - מה קורה בחברה מעמדית מקוטבת באופן קיצוני, שבה הפערים הולכים ומצטמצמים? באופן ממוקד יותר, מהן התגובות לכך שהמעמד הבינוני המזרחי הולך ומתרחב בהתמדה? האם ההצלחה בסגירת הפערים המעמדיים נתפסת כ"הצלחה" או כ"איום" על ידי הקבוצות הדומיננטיות המנהלות ומעצבות את ישראל? האם הן נינוחות מול המצב החדש, או חשות מאוימות מול העובדה כי התחרותיות במקצועות המחייבים תארים אקדמיים בעמדות ניהול ותכנון, מהדרגים הנמוכים ועד לגבוהים, הופכת לאינטנסיבית יותר, ומאיימת על מה שנתפס בעיניהן במשך עשרות רבות של שנים כזירה התעסוקתית והיוקרתית שלהן, ושלהן בלבד? 

השלב הראשון והבסיסי להבנת הקשר בין זיקותיו של המעמד הבינוני המזרחי להעדפותיו הפוליטיות, טמון בקביעה שלפיה ישראל היא "חברה מעמדית מקוטבת באופן קיצוני". קביעה זו מכוונת לקיום חסמים נוקשים, שהתגבשו לחומות בצורות ובלתי ניתנות לשינוי בשנות ה־70, בשלהי שלטון ההגמוניה הפוליטית בהנהגת תנועת העבודה. אתן שלוש דוגמאות למצב זה. 

אחד המסמכים המזעזעים והכואבים שעיינתי בהם בשנים האחרונות היה דו"ח פנימי שהגיש ד"ר פנחס בלומנטל, מנהל המחלקה למכינות קדם־אקדמיות, לאלעד פלד, מנכ"ל משרד החינוך התרבות, ביוני 1973. הדו"ח קבע כי המכינה הקדם־אקדמית שהחלה לפעול ב־1963, ושנועדה ל"טעוני הטיפוח מעדות המזרח", לא הצליחה לעמוד ביעדיה ו"אינה מקטינה את הפער בין חלקי היישוב המבוססים ובין האוכלוסייה של טעוני הטיפוח, אלא להפך - מנציחה את הפער ואף מרחיבה אותו". פרויקט הדגל לצמצום הפערים האקדמיים בהשכלה הגבוהה קרס לחלוטין. אחד המקרים שהגיעו לדיון בכנסת היה של תלמיד מכינה באוניברסיטה העברית, שקיבל ממוצע ציונים של 97 בלימודיו, ובקשתו ללמוד בפקולטה למשפטים נדחתה. מה עוד אותו תלמיד מזרחי יכול היה לעשות? ומתברר שגם אז זה לא הספיק. 

פרופ' שניאור ליפסון, ממכון ויצמן למדע, שעמד בראש ועדה מטעם המועצה להשכלה גבוהה, קבע בדו"ח שהגיש בדצמבר 1971 לשר החינוך דאז יגאל אלון: "שיעור בעלי תעודת הבגרות בין האשכנזים הוא 375 מתוך אלף ובין עדות המזרח - 55 מתוך אלף. דבר זה מעיד על בעיה חמורה העלולה לזעזע את חברתנו. האשכנזים מהווים את הרוב באוניברסיטאות". ליפסון הבין לעומק את הסכנות הפוליטיות והחברתיות הטמונות לחברה בישראל ממצב זה וביקש לשנותו, אולם הדבר נמנע ממנו. 

הוועדה הבינלאומית שהציגה את התמונה במלוא משבר היחסים בין אשכנזים למזרחים היתה בראשות פרופ' וילבור שראם מאוניברסיטת סטנפורד, שהסבירה בספטמבר 1972 כי הפער בין ההישגים הלימודיים של אשכנזים לאלה של מזרחים גדול כל כך, עד שיכול אדם לטעון כי מוסדות החינוך הקיימים בישראל נועדו, כביכול, לסכל את סיכוייה של מחצית האוכלוסייה. הוועדה מצאה כי "שיעור המגיעים לבחינות הבגרות בכל שנתון הוא 35 אחוזים מקרב יוצאי אירופה ואמריקה, 5 אחוזים יוצאי ארצות המזרח ו־0.5 אחוז מקרב הערבים... רק כ־4.5 אחוזים ממקבלי התואר הראשון הם בני עדות המזרח".

המעמד הבינוני המזרחי לא נולד מקצף גלי הים, גם לא בתקופת שלטונו של הליכוד. לידתו היא תוצאה של מאבק איתנים מול כוחות רבי־עוצמה שרצו לעצור או לעכב את צמיחתו. אם מישהו חושב שזהו איננו מאבק מתמשך, שיסביר את המצב שבו מאז 1969, אז מנתה ישראל שלושה מיליון אזרחים, ועד היום, עם תשעה מיליון אזרחים, לא נפתחה אוניברסיטה חדשה אחת בברכת המועצה להשכלה גבוהה, אלא רק חרף התנגדותה. 

אין אפשרות לדון ברצינות בתמיכת המזרחים בליכוד מבלי להתייחס למאבק להסרת חסמי המוביליות החברתית ולכינונו והתעצמותו של המעמד הבינוני המזרחי.

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באונ' תל אביב