ההזדמנות הסמויה מן העין

האקלים המדיני מאפשר לא רק להחיל ריבונות על שטח • הוא גם יוצר הזדמנות נדירה להגיע להסכמה לאומית חיונית, בין הימין לבין השמאל הציוני, בוויכוח שקורע אותנו כבר 53 שנה 

כמו שני מתאגרפים מותשים שממשיכים להלום זה בזה גם אחרי הגונג, ממשיכים הימין והשמאל להתנהל בפולמוס הריבונות מכוחו של ריטואל היריבות ביניהם, מבלי יכולת לזהות שדבר מה עמוק ויסודי השתנה. חלון ההזדמנויות האמיתי, הקריטי והצר, שפתח בפני כולנו שר ההיסטוריה, אינו בהכרח ההסכמה האמריקנית הנדירה להחלת הריבונות על 30 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, אלא דווקא זה שמאפשר לנו בפעם הראשונה - בזכות אותה עמדה אמריקנית חד־פעמית - להגיע לקונצנזוס פנים־יהודי ולהסכמה לאומית רחבה בוויכוח שקורע אותנו כבר 53 שנה. 

יש לשמאל הציוני סיבות היסטוריות טובות לתמוך בריבונות. שמעון פרס בסיור במעלה אפרים, 1985 // צילום: חנניה הרמן - לע"מ 

הטרגדיה היא שהצדדים לוויכוח על עתיד השטחים כה שקועים במה שהם התרגלו לעשות כבר יובל שנים - להיאבק עד זוב דם ביריב הפוליטי, עד שהם מתקשים להבחין בכך. 

"אלוקי ההפתעות" כפי שכינתה אותו פעם תרצה אתר, גִלגל לידי כולנו - בנימין נתניהו ובני גנץ, ליכוד וכחול לבן וימין ושמאל ציוני - הזדמנות נדירה וחד־פעמית לשים קץ למחלוקת העזה שמעיבה על חיינו כאן כבר יותר מיובל שנים. זו המחלוקת בין "אנשי ארץ ישראל" ל"מחנה השלום"; בין תומכי "הסיפוח" לחסידי "הדמוגרפיה"; בין מי שראה בתוצאות מלחמת ששת הימים את החזרה לארץ האבות - ערש הולדתו של העם היהודי, וביקש לממש אותה באופן המקסימלי, לבין מי שראה מלכתחילה את השטחים בעיקר כקלף מיקוח במסגרת המו"מ העתידי לשלום, והיה נכון לוותר עליהם; בין מי שהיה מוכן לקחת סיכונים אדירים, לעיתים מופקרים, עבור מה שהתיימר להיות שלום, לבין מי שחזה מראש את הפיאסקו הביטחוני בעקבות הסכמי אוסלו.

עכשיו נפתח חלון הזדמנויות לא רק לריבונות, אלא גם לפיוס ולהסכמה היסטורית בינינו, בתוכנו. המשמעות של פיוס שכזה היא לפחות שוות ערך במשמעותה לזו של החלת הריבונות. את כל האנרגיות הרעות והטובות, את כל הכישרון והפנאי הנפשי, המחשבתי, ההגותי, החינוכי והפוליטי, ששני הצדדים הפנו בשנים האחרונות לוויכוח, ניתן יהיה לתעל עתה לאפיקים אחרים.

זה חשוב לא רק כדי לנקות רעלים ולטהר את האווירה, אלא גם כדי שהרבה יותר אנרגיות יופנו לבעיות פנים קשות שמעיקות עלינו; לשסעים החברתיים והדתיים והעדתיים, או לשיקומן וטיובן של מערכות הבריאות והחינוך.

להסכמה לאומית שכזו יש ערך עצום גם מול האויב שמנסה כבר שנים, בשיטת הפרד ומשול, לנצל את "מחלוקת המאה" שאוכלת בנו ואת הפיצול הקשה בתוכנו, ולהחליש אותנו באמצעותם.

הניחו לעגלה לנסוע

לשמאל הציוני ייאמר: זו אינה תוכנית מבית מדרשו של הימין הקשיח. רחוק מכך: כבר שנים שהשמאל הציוני מדבר על הצורך בהפרדה. תוכנית המאה של הנשיא טראמפ, על הריבונות שבה, דואגת להפרדה שכזו, גם אם לא באופן מושלם. כבר שנות דור שיש חרדה בשמאל מהשד הדמוגרפי ומהחשש לרוב היהודי. תוכנית המאה מטפלת גם בשד הזה, וגם ברוב היהודי. היא מותירה את הרוב המכריע של הפלשתינים מחוץ לגבולות מדינת ישראל. 

תוכנית המאה אף מציבה בסוף הדרך - למגינת רבים בציבור הישראלי ואני בתוכם - את אבן הראשה במשנה המדינית של השמאל הציוני: חזון המדינה הפלשתינית כפתרון לסכסוך. האופציה הזו לא נמחקת. היא לא מובטחת, אך היא נשמרת.

במקום לנסות למנוע את הריבונות ולתקוע מקלות בגלגליה, על השמאל הציוני להניח לעגלה לנסוע. זו אינה רק עגלת הריבונות; זו עגלת ההסכמה הלאומית האבודה. זו קריאה להירתם למאמץ לממש אותה. 

לא סוף אלא התחלה

גם היסטורית יש לשמאל הציוני סיבות טובות לעשות זאת: ההתיישבות בבקעת הירדן היא פרי חזונה ופועלה של מפלגת העבודה; לוי אשכול ויגאל אלון גיבו את ההתיישבות בגוש עציון ובקריית ארבע; יצחק רבין וישראל גלילי הקימו את ההתיישבות ב"ירושלים רבתי". שמעון פרס נטע עץ בעפרה שבהרי יהודה ואישר את הקמתה; ומוטה גור תמך ברבים מהיישובים ברחבי יהודה ושומרון. כולם היו מראשי מפלגת העבודה, בימים ש"העבודה" היתה מרכז ולא שמאל.

בני גנץ וגבי אשכנזי אמנם יכולים לצעוד בדרך מרצ ועפר שלח, אבל הם יכולים גם לבחור אחרת ולשוב למשבצת המרכז האמיתית; להבין את גודל השעה וההזדמנות, ולחבור אל ההסכמה ההיסטורית, החד־פעמית, בין ממשלה ישראלית לממשל אמריקני; להפוך אותה גם להסכמה פנימית היסטורית, בין שני הצדדים למחלוקת הקשה שקורעת בנו וגורמת לנו לא פעם להתנהג כשני עמים במקום כעם אחד.

לימין ייאמר: את עניין הריבונות יש לבחון לא רק דרך משקפי ההתיישבות, שכבודה וחשיבותה במקומה, אלא גם דרך משקפי האחדות וההסכמה הלאומית, שחיוניות להמשך קיומו של אותו מפעל התיישבות מפואר, לא פחות ואולי יותר מאשר ההסכמה הבינלאומית. 

אפשר לנסות למקסם את ההישג ולמזער נזקים ולשפר את המפות, ולהכניס עשרות מאחזים למפת הריבונות ולתקן ליקויים, אבל צריך גם לדעת שבשורה התחתונה ההזדמנות היא חד־פעמית, לא רק מכיוון שתחת ממשל אמריקני אחר החלופה תהיה גרועה פי כמה, אלא בעיקר מכיוון שבסיטואציה של קיטוב פוליטי מחודש - הסיכוי לייצר שוב הסכמה לאומית סביב ההתיישבות הזאת - קלוש. הסכמה שכזו היא אף תנאי לשימור ולחיזוק ההישג של חצי מיליון תושבים יהודים ששבו אל חבלי המולדת ביהודה ושומרון.

"מדינה יהודית חלקית אינה סוף אלא התחלה", כתב בן־גוריון לבנו עמוס באוקטובר 1937, כשניסה להסביר לו מדוע תמך בהצעת החלוקה של ועדת פיל, "הקמת מדינה ואפילו חלקית, תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה".

אחיי המתנחלים: הפנימו את המשפט הזה ורשמו נא אותו לפניכם - ריבונות יהודית על חלק משטחי המולדת ביהודה ושומרון אינה סוף, אלא התחלה. החלת ריבונות, ואפילו על 30 אחוזים מהשטח, "תשמש מנוף רב כוח במאמצינו לגאול את הארץ בשלמותה".

גם ב־1947 החלוקה קרעה את ארץ ישראל לשניים והותירה את הגליל המערבי והמרכזי ואפילו את יפו (כמובלעת ערבית) וכן את חלקו המזרחי של הנגב, כולל ב"ש - בתחומי שליטה ערבית. גם ב־2020 תוכנית טראמפ קורעת לשניים את יהודה ושומרון ומותירה כ־70 אחוזים מהשטח למדינה פלשתינית עתידית. אבל את מה שעשו בעבר הזמן והסירוב הערבי, יעשו גם עתה ובעתיד הזמן והסירוב הפלשתיני. ישראל לא תשב בחיבוק ידיים, ועל המעט המכובד, שכלל אינו מעט - תהיה הסכמה לאומית, שתבצר ותחזק אותו עד מאוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו