הבנק העולמי מול המציאות

האם החלת הריבונות באמת עלולה למוטט את כלכלת ישראל? • בעבודות המחקר של הבנק העולמי איש לא מדבר על תנופת הבנייה, מנועי הצמיחה האדירים והירידה ביוקר המחיה והדיור

התפיסה של רוב האנשים קובעת שהמציאות היא כורח שקשה עד בלתי אפשרי לשנות. המעטים שמבינים שהמציאות היא אכן תולדה בלתי נמנעת של פעולות העבר, אך דווקא בשל כך היא ניתנת לשינוי - הופכים למנהיגים. החלת הריבונות היא דוגמה לתוכנית שיכולה לשנות מציאות, "גיים צ'יינג'ר" - לטוב ולרע. 

המציאות היא שהאחיזה שלנו בארץ רופפת. מרבית שטחי הארץ לא מיושבים; יותר ממחצית האוכלוסייה בארץ מתגוררת בת"א (16%), ירושלים (12.5%) ומרכז הארץ (24%). רק 28% ממנה מתגוררים מחדרה וצפונה; רק 14% מתגוררים מגדרה דרומה; רק 4.5% מתגוררים ביו"ש ובבקעת הירדן. לפי החלוקה למחוזות, מחוז הצפון, הכולל את כל הערים מבית שאן, קריית שמונה ועד יקנעם - הוא שטח המהווה 20% משטחה של ישראל ומתגוררים בו 16% מאוכלוסייתה, מחציתה יהודים. במחוז הדרום, המהווה 65% משטחה של ישראל, מתגוררת 13.7% מאוכלוסייתה, כ־70% מהם יהודים. 

בקעת הירדן ומדבר יהודה הם חלק ממה שהוגדר בהסכמי אוסלו כשטח C וכפי שהמתיישבים מכנים "סלנו", שלנו. שטחי C מהווים 61% משטחי יו"ש ומתגוררים בהם כ־80,000 פלשתינים - זוהי הערכת אמצע בין ההערכה המופרכת של הפלשתינים ועמותות שמאל המעריכים 150,000-120,000, לבין הערכות מבוססות יותר של 55,000 ומעט יותר.

האוכלוסייה היהודית באזור זה מונה יותר מ־400,000 תושבים, אך מאז שנת 2000 קצב הגידול באוכלוסייה דעך, תחילה בשל הסכמי אוסלו ובהמשך בשל ניסיונות להחיות אותו, ואי הוודאות המדינית והמצב הביטחוני שהידרדר מניסיונות ההידברות. בהסכמי אוסלו שטחים אלה הוגדרו כשטחים שיהיו בשליטה ישראלית, להבדיל משטחי A ו־B שיהיו בשליטה מלאה ואזרחית בהתאמה, של הפלשתינים. 

מכל מקום, שטחי יו"ש, בגודל של רבע (26%) משטחי המדינה שהחוק הישראלי חל עליהם, כמו שטחי אזור C, השווים בגודלם ל־16% משטחי המדינה הרשמיים, עומדים במצב כבוש - לא במשמעות הצבאית, או המדינית, אלא במשמעות המזרח־תיכונית של המונח הקולינרי - כבושים, מתבוססים בנוזליהם. 

במשך כל אותן עשרות שנים מאז 1967, תושבי יו"ש, הערבים והיהודים כאחד, חיים תחת שלטון צבאי, אך לא נהנים מחיים אזרחיים נורמליים. זה מכתיב גם את השווי של הקרקעות באזורים אלה, שכעיקרון היה אמור להיות גדול פי כמה משוויין כעת. 

האמת שישראל מסתירה?

מאז החלו השיחות המקדימות על הסכמי אוסלו, גורמים כלכליים שונים בעולם פרסמו מחקרים על הפן הכלכלי של כל הסדר בין ישראל לפלשתינים. אף אחד מהם לא יכול היה להתעלם מהעובדה שבסך הכל מצב האוכלוסייה הערבית ביו"ש טוב באופן משמעותי ממצב האוכלוסייה הערבית בעזה, בירדן ומיתר שכנותינו.

מצבם הטוב נובע מהגישה לישראל - מהעבודה בישראל והמסחר איתה. בעבודה פרו־פלשתינית מובהקת, אחת מיני רבות שנכתבו בבנק העולמי, באוקטובר 2013, צוין שחלה ירידה חדה בהשקעות הזרות בכלכלה הפלשתינית ביו"ש עד כדי 15% מהתוצר שלה, ונרשמה ירידה ביצוא ממנה עד כדי 10% מהתוצר שלה.

באותה עבודה נקבע כי ההגבלות הישראליות הן אלה שמונעות את התפתחות הכלכלה הפלשתינית. עוד נקבע כי "אזור C הוא המפתח לכלכלה הפלשתינית, מכיוון שיש בו מחצבים חשובים".

אנחנו יכולים לצחוק בקול למשמע העובדות הללו, כי אנחנו מכירים את המציאות, אבל העבודה הזו לא נועדה להסברה ישראלית ובאוזניים אירופיות, למשל, היא נשמעת כמו האמת שישראל מסתירה. אגב, היא גם מסבירה היטב את הטרגדיה של ההסברה הישראלית: בעבודה נכתב לא פעם "לא באנו לקבוע את מה שאמור להיקבע בהסכמים בין ישראל לפלשתינים, אלא לציין את הפוטנציאל של הכלכלה הפלשתינית". ההערה הזו נכתבה כדי להעביר מסר שלכאורה אמור לצאת מבית מדרשו של הבנק העולמי - עובדות של מחקר כלכלי אובייקטיבי.

מנגד, תתקשו למצוא עבודות מחקר כלכליות המראות את המציאות הכלכלית של ערביי יו"ש, שלפיה עובד ערבי מיו"ש שעובד אצל מעסיק ישראלי - ביו"ש, או ביתר אזורי הארץ - משתכר פי 3 יותר בממוצע מחברו שעובד ברשות, או אצל מעסיק ערבי. לכן ערביי יו"ש עושים כל שביכולתם כדי להשתלב בשוק העבודה בישראל. בימי הקורונה גילינו פן נוסף של העניין כשקרוב ל־70,000 פועלי בניין פלשתינים ביקשו להישאר ללון באתרי הבנייה כדי לא להפסיד ימי עבודה.

ערביי יו"ש סבלו גם מהחרם של האיחוד האירופי ומדינות נוספות בעולם על תוצרת יו"ש, כשמפעלים מאזורי התעשייה שם הועתקו לפנים הארץ ופיטרו רבים מהם. אך למרות הניסיונות של גופים המצדדים בהפרדה, הכוחות בשטח דוחפים לפתרון ההגיוני - השתלבות בכלכלת ישראל.

אריאל ושערי תקווה יזנקו

כמובן ששילוב ערביי יו"ש בכלכלת ישראל נחוץ לשני הצדדים. החלופה לעובדים מיו"ש היא עובדים זרים ממדינות העולם. אבל עובדים מחו"ל הבאים להתגורר בארץ לצורכי עבודה יקרים יותר למדינה, מוסיפים ליוקר המחיה ויוצרים בעיות חברתיות סבוכות; זאת לעומת העובדים הערבים מיו"ש המשוועים לעבודה ומעוניינים להמשיך להתגורר עם משפחותיהם. את המציאות הזו כל ישראלי מעורב - יהודי וערבי כאחד - מכיר היטב, אך בעולם קל יותר להאמין לסיפור שלפיו ישראל לא מאפשרת את התפתחות הכלכלה הפלשתינית לכיוונים של היי־טק, מחצבים, תיירות וקוסמטיקה, כפי שנקבע בעבודה של הבנק העולמי. 

באותם ארגונים התומכים בהפרדה, שכל בר דעת מבין שהיא בכלל לא אפשרית, מספרים שהחלת הריבונות עלולה למוטט את כלכלת ישראל בשל האחריות שהיא תקבל על עצמה על ערביי האזור. אלא שכפי שעולה מסיפור ההסברה של ישראל באחריות אנחנו כבר ממילא נושאים, אך את הסמכות אנחנו מסרבים לקחת. הזכרנו את הרווח ששני הצדדים יוכלו לזקוף לעצמם בתחום התעסוקה, אבל רווח גדול עוד יותר יהיה בשווי הקרקעות. החלת הריבונות תזניק את השווי של יישובים כמו אריאל, אלפי מנשה, שערי תקווה, גבעת זאב ועוד בעשרות אחוזים באופן מיידי. תנופת הבנייה שתתלווה להחלת הריבונות תייצר מנוע צמיחה אדיר ותשנה את פיזור האוכלוסייה בארץ - מה שעשוי לפתור חלק מבעיית יוקר המחיה והדיור במרכז הארץ.

את כל הרווחים הללו אף אחד לא חקר ברצינות והבנק העולמי לא הזכיר שינויים כאלה בעבודתו, שאינם רצויים מבחינת חוקריו - רובם אגב ממוצא ערבי. אם נוסיף את תחזיות גידול האוכלוסייה בארץ, הצפויה להכפיל עצמה בשלושת העשורים הקרובים, נבין שחשיבות החלת הריבונות קריטית לעתידה של ישראל. אך גם מצד האינטרס הערבי המיידי של התושבים ביו"ש, ברור שהחלת הריבונות תשנה לטובה לאין ערוך את מציאותם הכלכלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו