בנאומים שנשאו שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי בטקס כניסתם לתפקיד, הצהירו השניים נאמנות לדרך השלום. "אני מחויב לעשות את כל שניתן לקידומם של הסדרים מדיניים ולחתור לשלום", הבהיר השר גנץ, ואילו השר אשכנזי אמר: "תוכנית השלום של הנשיא טראמפ היא הזדמנות היסטורית... היא תקודם באחריות ובתיאום עם ארה"ב, תוך שמירה על הסכמי השלום".
אלמלא ההקשר הפוליטי הייחודי, על רקע המחלוקת בסוגיית החלת הריבונות, לא היה בדיבור על הסכמי השלום יותר ממסר שגרתי ראוי. אלא שלאור אזהרות המלך עבדאללה וראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן מפני צעדים ישראליים, ולנוכח המחלוקת הישראלית בסוגיה, יש לדברים משמעות מיוחדת. מדובר במעין התחייבות להתניית צעדי ישראל להחלת הריבונות בהסכמה אזורית.
אין חולק על כך שחתירה לשלום היא מטרה ראויה. התמונה נעשית מורכבת כשמתבוננים בדפוסי היישום של השלום שהושג בין ישראל לשכנותיה. בדינמיקה שהתפתחה, ההתנהלות כלפי ישראל מזכירה לא פעם היגיון של הענקת שלום בתשלום דמי חסות. התפקיד שממלאת הממלכה ההאשמית בשמירת השקט בגבול הארוך עם ישראל הוא מבורך וראוי להכיר בערכו. אולם כאשר מומחים ליחסי ישראל־ירדן ממליצים למדינת ישראל להימנע בשל כך מצעדים למימוש האינטרסים שלה בבקעת הירדן, ובאזהרה שמא נאבד את הישגי השלום, אנו מתקרבים כבר לדינמיקת סחיטה במערכת הזיקות שבין נותן חסות לבין מקבל החסות.
מדינות המתקיימות בשלום - ראוי שיתחשבו זו בזו. אלא שחובת ההתחשבות ההדדית, כפי שמתאפיינת בהסכמי השלום של ישראל עם ירדן ומצרים, רחוקה מסימטריה. מראשית המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, נדרשה מדינת ישראל לפתרון הסוגיה הפלשתינית כתנאי קריטי. ואמנם, בכירי משרד החוץ הישראלי מסבירים את השלום הקר עם מצרים כתוצאה של אי־מילוי ההתחייבות הישראלית בהקשר הפלשתיני. מצב דומה מתקיים גם בהתנהלות השלום מול ירדן.
הסכמי השלום העניקו לירדן ולמצרים מנוף השפעה ולחץ להגבלת יכולתה של מדינת ישראל למימוש האינטרסים שלה בירושלים, ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. עוד בהתגבשות הסכמי קמפ דיוויד ב־1978 התריע יגאל אלון מפני הסיכון הטמון בהתניית השלום הישראלי־מצרי בהתקדמות במישור הפלשתיני. הוא דרש לנתק כל תלות בין שני התהליכים והסביר: "מה יקרה אם הצד הערבי בכינון האוטונומיה יציג תנאים שישראל לא תוכל לקבלם? הלוא בכך מבקשת מצרים לשמור לה אופציה מפורשת להתחמק מן הנורמליזציה".
ישראל מעניקה לירדן לא מעט תמורות, כמו הספקה קבועה של 100 מיליון קוב מים בשנה. השאלה הנכונה אינה מי מפיק יותר ממצב השלום. מה שמטיל על מערכת היחסים צל של "קיום בדמי חסות", אינו נובע מהיעדר סימטריה בתמורה שמניב הסכם השלום לכל אחת מן המדינות, אלא מהפעלתו של הסכם השלום על ידי עמאן כמנוף סחיטה, שמטרתו להרתיע את מדינת ישראל ממימוש האינטרסים הביטחוניים והפנימיים החיוניים לה.
בצומת הדרכים שבו עומדת כעת מדינת ישראל, בצל האיומים של מנהיגי האזור, הכרעה ישראלית עצמאית לקידום האינטרסים הריבוניים שלה היא לא פחות מהכרזת עצמאות.