השר המקשר בין האקדמיה לחברה

אחת השיטות של סבתי עליה השלום להשתיק את שאגות הצחוק שלנו - נכדיה - כשעצבנו אותה בילדותנו, היתה להגיד בקול רם כמו לעצמה, "צחוק, צחוק, אבל בכל בדיחה יש אמת". היינו משתתקים מייד ומנסים להבין למי היא מכוונת, ועל איזו אמת היא מדברת. כשפעם העזתי לשאול אותה "אין בדיחה שהיא סתם מצחיקה, סבתא?" נעניתי בעוד פתגם שהיה אהוב עליה: "תולעת בחזרת בטוחה שהיא מתוקה כסוכר". קרי: עטיפת הבדיחה מקילה על קבלת הדברים הכואבים. ביידיש זה נשמע יותר טוב. 

גם המשרד להשכלה גבוהה ומשלימה נולד כבדיחה. אני משוכנע בכך. חיפשו משרד גדול שאפשר לחתוך ממנו אגפים כדי להשלים ציוד לשרים חסרים, ופתאום נזכרו באגפי ההשכלה הגבוהה וחינוך מבוגרים שבמשרד החינוך ובחברה למתנ"סים. אני בטוח שמוצאי האגפים הנשכחים התגלגלו בצחוק כשהם כרכו את היחידות הללו יחד עם כמה אגפים שעוסקים במשאבי המים. בטח הם חשבו שגם את זה כבר למדנו מרבי אלעזר בן עזריה, שהרי "אין מים, אין תורה".... מה, לא? 

אבל גם הפעם סבתא צדקה. הבדיחה המקרית הזו מבוססת על צורך אמיתי לשנות את ההשכלה הגבוהה ולהתאימה לחברה הישראלית של 2020. הבה נודה באמת: מאז רפורמת המכללות האקדמיות של פרופ' אמנון רובינשטיין במשרד החינוך, באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת, רפורמה שהנגישה את מערכת ההשכלה הגבוהה לקבוצות מוחלשות (שהיום מהוות יותר מ־60 אחוזים מכלל הסטודנטים בישראל), כמעט ולא עסקו שרי ושרות החינוך במערכת הזו. זה טבעי והגיוני אל מול גודלה העצום של מערכת החינוך ואתגריה המורכבים. 

אי־עיסוק זה הביא לכך שהמוסדות ניהלו במובנים רבים את עצמם ולא פעם שכחו את אחריותם כלפי החברה שהקימה אותם. זה התחיל במיעוט הערבי, שמופלה לרעה גם בקבלה כסטודנט (שמתבססת על פסיכומטרי מוטה תרבותית) וגם בקידום כאנשי סגל; ממשיך בניצול סגל זוטר ומרצים מן החוץ, שאף שהם מהווים את כוח העבודה העיקרי, עדיין זוכים למעמד של עובדי קבלן חסרי זכויות רבות, וזה הסתיים בדלתות המוגפות בפני אוכלוסיות חרדיות שמבקשות ללמוד כשהן ממשיכות לשמור על אורחות חייהן. הניכור לחברה ולמקום בא לידי ביטוי גם בדרישה מחברי סגל לשהות כמה שנים בחו"ל כדי להתקדם במערכת. דרישה שגם מדירה מהמוסדות המובילים את מי שאין להם די משאבים וקשרים לעשות כן, וגם העבירה את המיקוד המחקרי ממה שגם דרוש למדינתנו, למה שמעניין רק את הנמצאים מעבר לים. בדרך זו האקדמיה הפסיקה לדבר ישראלית והחלה לדבר אמריקנית, גם אם זו נהגתה בעברית. 

אמת, זו קודם כל חובתנו כאנשי אקדמיה לעשות זאת ולהוות נווה של תבונה ודעת לכל מי שמהלך צמא במדבר. בניגוד לעבר, כיום רבים מקברניטי המערכת מבינים זאת ומסכימים לכך. אבל שר שיתרכז בזה ישלים את החסר ויוכל להוביל את השינוי. ואם הוא ישכיל להזרים הרבה מים חיים לגן הסגור של האקדמיה, שום חומה לא תוכל לעצור את העצים מלפרוץ החוצה להנאת אלה שבחוץ. אני בטוח שגם סבתי עליה השלום לא היתה מוצאת טעם לפגם בבדיחה שמולידה אמת שכזו. 

פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו