בלי הפחדות

כצפוי, עם הקמת ממשלה מתוך כוונה להחיל את החוק הישראלי בבקעה, בצפון ים המלח ובגושי שומרון, בנימין ועציון, התחלנו לשמוע צפירות אזעקה ותרחישי יום הדין. אנשים רציניים כמו אהוד יערי וקציני צבא שמרניים בדימוס משוכנעים שאנחנו עומדים בפני התמוטטות ביחסי ישראל עם ירדן ומצרים, סתימת השערים אל מדינות חצי האי ערב, חבלה חמורה בקשרים עם אירופה ואיומים מהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מהאו"ם ומביה"ד בהאג.

אין ספק שקיבּוע הגבול של ישראל במזרח והסדרת מעמד ההתיישבות יחייבו מאבק מדיני לא פשוט. ייתכן שנתמודד עם גל טרור פלשתיני. אבל כדאי להפחית את עוצמת הצפירות - הן משבשות את המחשבה במקום שבו נחוץ קור רוח. עיון קצר בכמה פרשות מהעבר של מדינת ישראל יעזור לנקות את דעתנו מאימה מיותרת ולשקול את הדברים בתבונה.

דוד בן־גוריון ועמיתיו הכריזו על הקמת מדינה אחרי הניצחון על המיליציות הפלשתיניות, אף על פי שידעו שהקמתה תגרור פלישה צבאית וסכנת כיבוש והשמדה. לדעת סגן הרמטכ"ל, יגאל ידין, סיכויי ההצלחה היו "פיפטי פיפטי". שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל אמר לשר החוץ לעתיד משה שרת: אל תכריזו. ואם תכריזו, לא רק שלא נמכור לכם נשק, גם לא נבוא להציל אתכם מהכיבוש הערבי. 

רבים בהנהגת היישוב חששו מהפלישה. זה היה חשש סביר, לא פחדנות חסרת תבונה כמו שמטיחים חכמים לאחר מעשה. וגם החששות מהחלת החוק כיום אינם משוללי יסוד. אבל המצב אז היה קשה הרבה יותר מעכשיו. התחזיות השחורות אז היו משכנעות יותר. בתש"ח נדונה בשום שכל הברירה בין מניעת מלחמה ואובדן ההזדמנות ההיסטורית לבין הכרזה והכרעה, כדעת בן־גוריון ושרת. וגם כיום, כשאנחנו חזקים הרבה יותר, נדרשת לפחות אותה מידה של מחשבה מאוזנת, עוז ומציאותיות בברירה שבין המשך הדשדוש והסיכון ממזרח לבין סיכול התקוות החסלניות של הפלשתינים.

כעבור שנה וחצי, עם הניצחון במלחמת העצמאות החילה ישראל את החוק על ירושלים בפברואר 1949 והפרה את החלטת האו"ם מנובמבר 1947 שבעיר ישרור משטר נאמנות בינלאומי. אבל ישראל לא קבעה אז את בירתה בירושלים. רגשות נוצריים ומוסלמיים עזים הניעו לחצים דיפלומטיים שהרתיעו אותה. צריך לזכור שאז, בניגוד למצבנו כיום, היינו חברת פליטים דלה, לא לכידה ומבודדת, נטולת בעל ברית משמעותי. אבל ישראל כן הכריזה רשמית שירושלים היא בירתה בדצמבר 1949, ימים אחדים לפני החלטה צפויה באו"ם לאמץ את הצעת אוסטרליה לכפות בינאום בירושלים. כך הוחלט בהובלת בן־גוריון, ולמרות אזהרות חמורות של שרת, שהתפטר וחזר כעבור זמן קצר לתפקידו. השמיים לא נפלו על המדינה המבודדת, למרות "חוצפתה" לעמוד על שלה. קל וחומר ישראל כיום.

אלו שתי דוגמאות בולטות. בזמן ההוא ישראל היתה פגיעה מאוד מבחינות רבות, והעובדה הזאת מבליטה את עוז המחליטים. אבל אחרי כן באה שורת החלטות ופעולות כאלה לנוכח הפחדות, אזהרות וחישובים שנראו ודאיים בזמנם: ההחלטה להכפיל את אוכלוסיית ישראל בתוך שנתיים־וחצי בראשית המדינה ולצמצם מאוד את צה"ל; ההחלטות לתקוף את מצרים ב־1956 וב־1967; ההחלטות להחיל את החוק במזרח ירושלים (1967) ובגולן (1981); הסכמי קמפ־דיוויד; ההחלטות להפציץ את הכורים הגרעיניים בעירק ובסוריה. ומנגד: הדשדוש מול מצרים ממלחמת ההתשה ואילך וההסתבכות בלבנון עקב אי־הכרעה של ההנהגה מפחד מהשלכות ההכרעה; וההתנתקות - הכרעה שאחריתה רעה. 

נכון, אסור לגזור גזירות שוות. אבל לעומת כל ההכרעות ואי־ההכרעות ההן, עכשיו יש הרבה פחות מקום לחשש מאסון. ניסיוננו מלמד שמוטב להימנע מהפחדה עצמית, ולא רק מביטחון עצמי מופרז. כוחם של מבקשי רעתנו פחת בהרבה. לפנינו הזדמנות מדינית נדירה, אולי בלתי־חוזרת. האינטרס הישראלי ברור: לקַבּע את גבולנו המזרחי ולבצר אותו, וכך לסכל את שאיפת הפלשתינים להסיג לאחור את הישגי תש"ח באמצעות חבירה גיאוגרפית בינם לבין שאר העולם הערבי. על יסוד הסיכול הזה נוכל לפתוח פתח אמיתי להסדר פלשתיני־ירדני של הסכסוך איתנו, בהסדר בר־קיום ובלי לסכן את מדינת הלאום היהודית. את זה צריך לשקול, ולא מתוך תבהלה שמרנית. 

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב