את האמביציות של פרקליטים ושופטים, את העיוותים בהפרדת הרשויות שכפו על המסגרת הדמוקרטית ואת חתירתם לשררה פוליטית, אי אפשר לנתק מן הדימוי העצמי שלהם כגואלי העם וזכויותיו. בדימוי העצמי הזה יש אמנם גרעין של אמת, כיוון שבית המשפט אכן מגן על זכויות הפרט גם בהסדרה ברמה הלאומית (למשל, בצמצום הכפייה הדתית), אך יש גם הגזמה בוטה ולא מעט יהירות. המוטיבציה העיקרית של משפטנים כאלה אינה לכוח ולשררה שלטונית לגופם, כדי לרומם את עצמם ולדרוס את מי שעומד בדרכם. בדרך כלל מדובר באנשים ישרי דרך, נקיי כפיים, פטריוטים ורגישים, ששכנעו את עצמם שרק הם, בנאורותם ובמסירותם, יכולים להציל את מולדתם האהובה מהידרדרות במדרון החלקלק אל עבר אובדן ערכי היסוד וחורבן זכויות האדם. לעיתים קרובות כרוכים ביומרה הזו צדקנות ודמגוגיה, אך בגרעין היתה תחושת שליחות.
חברי המסדר רואים את עצמם כשומרי החומות של הנורמות הערכיות והאתיות של הדמוקרטיה הליברלית. זה מה שהוליך אותם לפרדוקס מרתק: בשל החרדה מפני הגלישה במדרון החלקלק לקראת אובדנן של הנורמות הנאצלות האלה, נקלעו הם עצמם לגלישה בלתי מבוקרת במדרון חלקלק מסוכן לא פחות: מן הפיקוח המשפטי, אל ליבה של זירת ההכרעות הפוליטיות. להגנתם ייאמר שהגבולות בין השניים אינם חדים; לחובתם חשוב להדגיש כי משעברו את הגבול הרבה מעבר למידה הלגיטימית - התאהבו בתדמיתם כגואלי האדם והעם, והמשיכו לגלוש בו תוך התעלמות מסכנותיו.
המחיר הוא תהליך מתמשך שבו חלק ניכר של האזרחים מפקפק בלגיטימיות של המעמד שהמשפטנים הכתיבו בזירה הפוליטית המובהקת, באופן המכרסם באמונו של כלל הציבור במשפטנים ובבתי המשפט. חלק אחד של הציבור נבנה בדרך כלל מן ההכרעות הפוליטיות של השופטים והפרקליטים, ומעניק לפסיקותיהם מעמד של קדושה. התביעה להעמיד את ההכרעות האלה מעל לביקורת לגיטימית, מעוררת ביתר שאת את אובדן האמון במחנה המפקפק. במהרה מתייצבת המערכת המשפטית, שלא בטובתה, בלב הקיטוב הפוליטי, המאפיין בדור האחרון רבות מן הדמוקרטיות. במקום מוסד שהציבור מכבד את לגיטימיות פסיקותיו גם כשאינן נראות לו, הוא נקרע בין הציפיות הבלתי ניתנות למימוש של חסידיו, לבין החשד בשיקולים זרים בפסיקותיו, המקנן במבקריו.
כאן המקום להדגיש: לא מדובר בממסד משפטי "שמאלני" רדיקלי (בוודאי לא אנטי־ישראלי). לו זו היתה המוטיבציה, לא היה אהרן ברק תורם לנפילת ממשלת רבין הראשונה (בפרשת חשבון הדולרים) שהעלתה את הליכוד לשלטון. לו זו היתה הכוונה, לא היה אותו ברק גורם, בעמידתו על סילוק דרעי מממשלת אוסלו של רבין, לאובדן הרוב היהודי של רבין ולפגיעה אנושה במעמדו עוד לפני הרצח. בג"ץ "שמאלני" לא היה נותן לגיטימציה להתיישבות ביהודה, שומרון ועזה, מול טענת אי חוקיותה המקובלת בעולם כולו, או לבניית גדר הביטחון.
מדובר במחויבותם העמוקה של משפטנים רבים לדמוקרטיה ליברלית, שבליבתה זכויות אדם, ולכן היא פחות קשובה לצרכים ולהעדפות של הבוחרים. הם מתקשים לקבל שההכרעה בדבר האופן שבו זכויות אדם משתלבות בדמוקרטיה, המבטאת את ריבונות העם, היא בעיקר עניינם של כוחות חברתיים ופוליטיים, ולא של משפטנים. מעורבותם היתרה (לפעמים הבלתי נסבלת) בענייני הביטחון ובעניינים לאומיים חשובים, היתה אמנם מעוגנת במערכת ערכים ליברלית הרבה יותר מן הזרם המרכזי של הציבור הישראלי, אך עיקרה התבקש משלושת התחומים, הכרוכים זה בזה, שכבר הוזכרו כאן.
התחום הראשון הוא האמביציה הלוהטת של אנשי פרקליטות ושופטים בעליון להכתיב בעזרת הכלים המשפטיים את אופייה של המדינה, או לפחות להשתתף בהכרעות הלאומיות, בלא מנדט דמוקרטי לעשות זאת; השני, התדמית העצמית של מצילי הדמוקרטיה הליברלית וערכיה, המצדיקה את האמצעים המניפולטיביים להכתבת השקפת עולמם בשם המטרה הנאצלת; השלישי, תחושת העליונות של "האדם הנאור", הגובלת אצל חלק מהם במגלומניה. זו מאפשרת לנסח מושגים כגון "דמוקרטיה מהותית", שהמסדר שלהם מופקד עליה, הגוברת על "הדמוקרטיה הפורמלית", שאנו, בני התמותה, כלואים במושגיה המוגבלים. למי שמציעים איזון אחר של שיקולים "יש אג'נדה", שאינה אלא הטרודוקסיה חתרנית, כנגד האורתודוקסיה הלגיטימית של זכויות האדם. כל אלה אינם דומיננטיים כיום כפי שהיו בימי אהרן ברק ושליחיו, אך רוחה של "המהפכה החוקתית" שלו עדיין מרחפת, וקשה להשיבה אל הבקבוק.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב