השואה שלי היא המקום מאחורי הפרגוד השחור שבו מצוי הפחד הנוראי שבאין אונים שאין לו גבולות. המקום שבו גרמניה פערה את פיה המפלצתי, ואנו היינו בתוך תהום פעורה מבלי לראות את תחתיתהּ. המקום שבו כל שיהודי הופך ליבבה חנוקה שאסור לומר יותר ממנה, לנוכח הידיעה המצמיתה את הלב: כולנו ניצולי שואה. המקום שבו המילים הופכות לדממה ואפלה.
השואה שלי היא המצבות הלבנות לאורך הגדר בבית הקברות בחולון, הנאספות לקיר ארוך ועליהן חקוקים שמות הקהילות שחלפו מן העולם. מאות שמות של כפרים ועיירות, של מקומות שהיו פעם שוקקי חיים ותרבות יהודית, שהיו ונעלמו. מבין לוחות השיש עולה שקשוק הרכבות והקרונות הנושאים את היהודים לאושוויץ ודכאו. מבין האותיות השחורות נשמע קולן של פסיעות הצועדים בשיירות ארוכות לעמוד מול בורות המוות שהפכו לקברים.
השואה שלי נוגעת בסיפורו של ההיסטוריון פרופ' צבי יעבץ, שכנער היה ברכבת המוות בדרך למחנה ההשמדה ביחד עם אמו. וכשאמו מתה בקרון הדחוס מנשוא, ניסה לשכנע את חברו שהיה עימו לרוץ ליער, להימלט לפרטיזנים, וזה ענה לו שאינו יכול לעזוב את אמא שלו שעדיין היתה בחיים. האחד נמלט על חייו והשני ידע ונשאר, והיה גם הוא לחלק מהנרצחים והנרדפים. השיטתיות והנחרצות של המדינה הנאצית ברדיפת היהודי לא ידעו שובע.לא היה אמצעי אחד שלא גויס למימוש הרצון שבו הוחלט ונקבע כי אנו נירצח במהירות האפשרית. גם כשידעו נושאי צלב הקרס כי התבוסה שלהם במלחמה נחתמה ונסגרה, לא פסקו מן המאמץ העילאי לממש את ההשמדה של היהודי באשר הוא.
השואה שלי היא סיפורו של ההיסטוריון האמריקני ג'פרי הרף, שמצא ברומא את המסמכים שעליהם שקדו קציני פלוגות המוות הנאציות, תפארת התרבות הגרמנית, שתכננו לפרטי־פרטים כיצד יחלקו את תל אביב ורחובות, פתח תקווה, ירושלים וחיפה לאזורים קטנים, בכדי להקל על חוליות המוות לאסוף את כולם לקראת הפתרון הסופי. והאמיצים שבין חברי היישוב היהודי התארגנו לקראת קרב התאבדות על הכרמל, בכדי שיחסמו לרגע את התקדמות הצבא הנאצי וייתנו לבורחים על חייהם עוד כמה רגעי מנוסה נוספים.
השואה שלי היא שירתו של אורי צבי גרינברג הנוקבת את הלב, השרויה בתוך נבואה שחורה, שראתה את כיליונה של יהדות אירופה. בשיר אחד הנביא חזה יהודים מומתים בגז המרעיל שנים רבות בטרם תאי הגז נפתחו. בשיר אחר תיאר כיצד שני היהודים האחרונים בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. הוא חי את האימה הגדולה שבחורבן הגלויות, ומתוכה הסביר כי ההשמדה אינה מכת טבע שנוצרה באקראי, אלא תולדה של תוכנית וזדון מאורגן, שבהם הנאציזם ותורתו היו שיאה של שנאת דורות כלפי היהודים. זיכרון המשורר הפך למילים, המילים היו ל"רחובות הנהר - ספר האיליות והכוח", שהיא שירת השואה היוקדת. אצ"ג חוזה וזוכר את השואה בכל פרט ופרט, ואינו מסתיר דבר על "מגדל הגוויות" שבנו שונאי היהודים - "פעם נרדמתי עמוקות והיתה לי עליית נשמה... על המדרגות הרחבות, מתגוללות ידיים שבורות, ידי קדושים מבקשי רחמים - ראשי יהודים כרותים - המון המון".
רסיסי השואה ממשיכים ורודפים. כיום אי אפשר שיהודי נושא כיפה על ראשו ועטוף בטלית ילך בין אלכסנדרפלאץ לשער ברנדנבורג בברלין. ב"גרמניה האחרת", זו של אנגלה מרקל מנהיגת אירופה, קובע הממונה על המאבק באנטישמיות מטעם ממשלת גרמניה כי אל ליהודים לחבוש כיפה בציבור - "דעתי בנושא השתנתה בעקבות הברוטליזציה ההולכת וגוברת בחברה הגרמנית, אני לא יכול עוד להמליץ ליהודים לחבוש כיפה בכל זמן ובכל מקום בגרמניה".
בכל זאת, ולמרות הכל, שום דבר הוא לא "מעבר למילים". השירה שלנו לא מפסיקה באושוויץ. מתוך הדממה והאפלה עולה וצומחת התרבות היהודית שהיתה והיא תמיד שזורה במילים שהיו לתפילה, לשירה ולסיפור של רציפות והמשכיות שמצווים עלינו - זכור. בימים אלה, שבהם עול הלאומיות והעצמאות היהודית מוטל על כתפינו, אנו נדרשים להפנים ולזכור כי הפרגוד השחור נמצא ונוכח. האימה הגדולה לא התפוגגה, וגם כיום החוק היהודי הוא "תמיד סכנה".
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו