יולי אדלשטיין הוא איש מיוחד וראוי מאוד. אדם כישרוני ונבון, אמיץ ושיודע לעמוד על שלו. עברו כאסיר ציון יעמוד לזכותו לעולם, והקריירה הפוליטית שלו, כאיש ימין מובהק, המבין כי הצדק איננו רק נחלתו של צד אחד - ראויה להערכה. השבוע, פגע בדמותו ובתדמיתו, וחבל.
מעשה אנטי־חינוכי מובהק. אדלשטיין // צילום: דוברות הכנסת - עדינה ולמן
אם כל חטאת היא החוק שתוקן לפני ארבע שנים הקובע כי אם מי שכיהן כיו"ר הכנסת הקודמת נבחר מחדש, הוא יוכל להמשיך למלא תפקיד זה עד שייבחר יו"ר חדש. זו חריגה מן הקו הנקוט בחוקים אחרים, המפרידים בין כנסת לכנסת, והמונעים, למשל, מחוקים שעברו בקריאה טרומית להמשיך ולעמוד בפני קריאה ראשונה בכנסת החדשה. מבחינה זו החוק מוטעה ומסבך, לעומת המצב הקודם שבו ותיק חברי הכנסת פתח את ישיבותיה עד לבחירת יו"ר קבוע.
מכל מקום, ברגע שנוצר בכנסת גוש המונה את רוב חבריה, והמבקש לבחור יו"ר חדש, אין מקום לעכב את ההליך, וזו היתה ההפתעה הראשונה שהכין לנו אדלשטיין. הפתיע גם הטיעון העיקרי שלו: מינוי אדם אחר עלול למנוע הקמת ממשלת אחדות לאומית, אשר ישראל זקוקה לה כל כך.
אדלשטיין עירב מהות ופרוצדורה: דעתו בנושא ממשלה משותפת לליכוד ולכחול לבן, ככל שתהיה חשובה לתומכים בה, איננה יכולה לעכב הליכים בכנסת, מה גם שהפעם מדובר בהליך הקשור בו עצמו. בלי קשר לשאלה אם הוא עושה זאת מטעמים אגואיסטיים, או משום שהוא מאמין שעיכוב התהליך הוא עניין פטריוטי - היה עליו לאפשר את בחירת היו"ר החדש. הסברו כי בחוק נאמר שהיו"ר החדש צריך להיבחר לפני השבעת הממשלה החדשה, מופרך; לא נאמר כי סמוך ככל האפשר להשבעה, אלא פשוט "לפניה".
משהוגשה עתירה לביהמ"ש (אגב לא "בית דין", כפי שהתייחס אליו אדלשטיין) הגבוה לצדק, לא היתה לו שום אפשרות אחרת אלא לדרוש מיו"ר הכנסת לכנס אותה, לאפשר לה לבחור ועדות ולקיים הצבעה לבחירת מחליפו. אין מדובר כאן בערעור הדמוקרטיה אלא בדיוק להפך - בהגנה עליה מפני מחטף בלתי חוקי. הפתעתו הבאה - הדרך שבה נמנע מלממש את החלטת ביהמ"ש, באמצעות התפטרות - היא מהלך של ביזיון ביהמ"ש, ממש כאילו נשאר בתפקידו ונמנע מלאפשר את הבחירה.
יש כאן מעשה אנטי־חינוכי מובהק, שבו מי שעומד בראש הרשות המחוקקת אומר לציבור כי ניתן להפר צווי בית משפט כשסבורים כי זו החלטה שגויה, או כזו הגורמת ל"ליקוי מאורות". הנורמה הדמוקרטית הבסיסית היא הנכונות לקבל את החלטת השופט. אפשר לערער, בנסיבות מסוימות, אפשר לבקר אותה ולטעון כי היתה זו החלטה "חד־צדדית", אבל אי אפשר להחליט שלא לבצע אותה. אם, חלילה, יהווה מעשהו של אדלשטיין תקדים לעובדים שיסרבו לשוב לעבודה, כי הם סבורים כי ביהמ"ש כופה עליהם זאת באופן "חד־צדדי", או באינסוף מקרים אחרים - אזי איש את רעהו חיים בלעו.
נימוקיו של אדלשטיין, הנוגעים לטענה כי ביהמ"ש אינו מכבד את הפרדת הרשויות ומתערב בעבודתה של הכנסת, נובעים מחוסר הבנה או מחוסר רצון להבין את ההבדל הגדול שבין מהות ופרוצדורה. ביהמ"ש אינו יכול להחליט אם נכון לספח שטחים או לסגת משטחים, אבל הוא רשאי לקבוע אם הכנסת קיימה את הפרוצדורה הנכונה כדי להחליט על כך. הוא יכול להחליט אם הרוב לא מנע את הזכויות המוקנות למיעוט בכנסת, וגם לו צדק היו"ר היוצא בכך שהחלטת ביהמ"ש סותרת את תקנון הכנסת, אין לתקנון זה מעמד גבוה מזה של החלטות ביהמ"ש.
צר לי עליך, אחי יולי־יואל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו