הטוב, הרע והמיותר | ישראל היום

הטוב, הרע והמיותר

בשנים האחרונות בכל פעם שהגיעה אלינו הודעה מהדואר, זו היתה לא אחת הזמנה שהתממשה והתגלגלה לפתחנו מארץ סין הרחוקה. סין היתה לאָסם התעשייה המודרנית, ששלח חבילות ארוזות היטב לכל פינה על פני כדור הארץ. היא היתה התמצית והמיצוי של רצונותינו המשוכפלים, אלה החוצים גבולות לאום במהירות הבזק והופכים את כולנו לכפר גלובלי קטן וקסום.

אריזות על גבי אריזות נערמו מבתי חרושת בעלי שמות קשים להגייה, המניחים את יסודותיה הראשונים של האימפריה הסינית לעתיד לבוא. שהרי כך גבולות עולמנו מתרחבים והולכים מכוח התאוצה המדעית העצומה. אנו מתבוננים במסכים ומקלידים קמעה, ולאחר זמן מגיעים אלינו מוצרים מופלאים בחצי המחיר ואף פחות מכך. שוב ושוב אלוהי האפליקציה עובד. רציתי, הקלדתי, קיבלתי לסף ביתי. 

בלי משים יוצאת לה קריאה נאיבית־משהו, המפלחת את האוויר: "הוֹ, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא! כַּמָּה יְצוּרִים נָאִים עוֹמְדִים כָּאן! כַּמָּה נִפְלָא הַמִּין הָאֱנוֹשִי! אֵיזֶה עוֹלָם הָדוּר חָדָש, שֶיֵּש בּוֹ אֲנָשִים כָּאֵלֶּה" (וויליאם שקספיר, הסערה, ה', א', עברית: אברהם עוז). הגלובליזציה של מוצרים אישיים ומשפחתיים, תחת הדגל האדום המתנוסס בגאווה, היתה לנוכחת בכל קרן רחוב, בכל בית, בכל תודעה המשתוקקת לדבר חדש. 

קורי העכביש של הכפר הגלובלי פרצו את גבולות מדינת הלאום ונוצרה חלוקה חדשה בין "ניידים" ל"נייחים", שבה משתמש תדיר הסופר והחוקר גדי טאוב. שני המונחים מתארים שני מעמדות חדשים בעלי תפיסות מנוגדות, מתנגשות זו בזו. הניידים, כמו אנשי ההיי־טק והאוניברסיטאות, נהנים מיתרונות הגלובליזציה ורואים בה מכשיר להטבת תנאי חייהם ולשחרור האדם מכבליו הלאומיים.

הנייחים, לעומת זאת, נאחזים בלאומיות להגנה מפני הזליגה של מקומות העבודה שלהם בין מדינות, בחיפוש אחר היתרון של הייצור הזול בשביל התאגידים הגדולים. מדינת הלאום נסדקה והלכה. הביטחון שהשרתה המדינה על העובדים לאחר מלחמת העולם השנייה נפרם, הלך ונגוז.

אולם לנייחים היתה נחמה, הממתק הגלובלי: עלי אקספרס, על שלוחותיו האינסופיות, לצד תיירות זולה שמילאה עד להתפקע את שדות התעופה ואת אתרי התיירות. היקר היה לזול והרחוק התקרב. קץ ההיסטוריה. 

מתוך אותה אופטימיות עליזה של תנועה אינסופית במרחבי הסייבר, השלובים במרחב הקפיטליסטי המפתה אותנו לקנות עוד ועוד, הנה צפו ובאו הייאוש והאיום. אותו ניגוד מכאיב שעליו מבוססים חיינו. הו, קורונה אהובתי. איך הפכת במחי נגיף סיני זעיר אחד את מדינת הלאום שוב לציר שסביבו פועמים חיינו. שדות התעופה התרוקנו, אתרי התיירות נסגרו והגבולות נאטמו, ולצידם עומדת המדינה שוב במרכז.

לפתע שוב הופיעה המדינה, הדחויה והמקוללת משהו, והיתה למכונה הגדולה והיחידה היכולה להנחות, לטפל, להציל. מי יתקע כף לידינו ויבטיח כי לאחר הקורונה הסינית הנוכחית לא יגיעו קורונה 2, 3 וכן הלאה, שאולי תהיינה חריפות יותר?

התאגידים הבינלאומיים והמעבדות באוניברסיטאות יבטיחו תרופות ומרפא, והלוואי שיביאו אותן בהקדם. לפחות הקלה בתסמינים וטיפול תומך. אולם הרשת הגלובלית התערערה. מגדל בבל, שנצץ למרחוק באלפי נורות של קדמה והבטיח גבולות פתוחים וניידות אין קץ, נאלם דום. 

הגלובליזציה, ההבטחה המאחדת בין כלל התרבויות ומעמידה שפה אחת, עם אחד, שנדמה היה לנו כי היא טיול בין גנים פורחים המתאחדים להם יחדיו ברשת הדוקה של שיתופי פעולה - היתה למסע טיפוס על צוק גבוה, שטעות קטנה בו עלולה לגרום לתוצאות מחרידות. פעם נגיפים זעירים אלה מרחפים להם ממערה במחוז גואנגדונג בנובמבר 2002, ופעם מִמשק כנפי העטלף בשוק בעלי החיים בעיר ווהאן בדצמבר 2019. 

ומכאן קצרה הדרך אל המיתוס התנ"כי על התרסה ושברהּ. הצפיפות האנושית, העירוניות, נעשתה מאיימת ואף מאיינת: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

ומולה עולה ההתנגדות, המאתגרת את המימוש המלא של האוניברסלי: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר"  (בראשית, י"א, א'-ט'). 

ימים קשים מלאי חרדה וסכנה עוברים עלינו, בני האדם, בכל שנלך בין הטוב והרע, וכל מה שהיה חשוב ומיותר לפתע. השבריריות והפגיעות שלנו נוכחות בכל צעד. הלוואי שבעוד חודש נקום, והאימה תחלוף ותישאר רעד וזיכרון עמום. ואולם כעת נבצר יחדיו את הגבול הלאומי שמגן עלינו, על חולשותיו ומגבלותיו, עד תכלה הרעה הזו מעל פני הארץ. 

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו