את נגיף הקורונה לא זימנו לעצמנו, ויש רושם שהוא כאן כדי להישאר, לפחות בשבועות הקרובים. תחת נסיבות חדשות ודרמטיות, ההתנהגות האנושית היא חדשה ודרמטית. כיוון שרב העיסוק בקטסטרופה הבריאותית, הכלכלית והתיירותית הצפויה או שאינה צפויה לנו, אני רוצה להעלות לרגע קט שיח אחר. לנסות להתעלם מהפחד, מחוסר הוודאות, ממשבר התיירות והעסקים הקטנים והגדולים, וממה שעלול לקרות לזכויות הפרט שלנו בימים הבאים, ולראות שגם דברים טובים צצים לנו כאן מתחת לאף. לרגע אחד, אולי שווה להרים את הראש מהביצה ולראות את הצד המואר של נגיף הקורונה.
הדבר הטוב הראשון שהצמיחה ביצת הקורונה הוא קיומו של אויב משותף וקל להגדרה שניצב מול הכפר הגלובלי כולו. קל לראות את זה במה שנראה כשיתוף פעולה כן ואמיתי בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית. סוף־סוף אויב שלישי, לא אנושי, שאינו מבחין בין זהויות לאומיות, שאינו דובר עברית, ערבית או סינית, ומזכיר שבסופו של דבר כולנו רוצים לחיות.
הדבר השני הוא ההתנהגות האזרחית המפתיעה. לו היו אומרים לנו לפני כמה חודשים כי אזרחי ישראל יצטרכו להכניס את עצמם לבידוד מתוך אחריות פנימית, ובעיקר כדי להגן על קשישים וחולים, היינו מתקשים להאמין. תרבות יישור הפינות, גניבת הרמזור האדום כי מה הסיכוי שיש שוטר מאחורינו, ההסתמכות על כך שאיש אינו רואה - כל אלה הן יסוד מוסד בתרבות הישראלית. ואילו עתה משערים כי קרוב ל־%80 מהישראלים נענים ומקיימים את ההוראות. ערבות הדדית? משמעת? אחריות? זאת, גם זאת, מתברר, ישראל 2020, ויש להודות על כך בלב שלם. בין אם המוטיבציה לכך היא פחד ובין אם ברגעי האמת מתברר כי יש לנו אמון במערכת הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בימים כתיקונם.
הדבר השלישי הוא נוכחותן של הרשתות החברתיות, שמנקבות חורים גדולים ברשת הבידוד. איפה הבדידות של החדר האטום מימי מלחמת המפרץ? אני מתעלמת לרגע מהפייק ניוז, מהשיימינג, מליבוי ההיסטריה ומשאר הצדדים הפחות יפים של המדיה החברתית בימים אלה. אני קוראת ניסיונות אמת לעודד, לעזור, להשיב לשאלות שמציקות. פוסטים רבים נפתחים בשאלה: "מה כדאי לי לעשות עם הילד?", או "האם כדאי לי ללכת לבחינה?". הרבה תשובות כנות ואמיתיות מציפות את הרשת. בלי ציניות, בלי רשעות, בכתיבה מאדם לאדם.
ויש גם אקולוגיה והתקררות כדור הארץ. בימים האלה עקומת הפקקים השתטחה מעט ופליטת גזי החממה נרגעה לרגע. הכדור שלנו יכול לקחת נשימה עמוקה. מגיע לו.
ואפשר להתפעל מצוותי הרפואה, שתוך סיכון עצום עושים את המוטל עליהם. ואפשר לשמוח על החוסן הכלכלי המצוין של מדינת ישראל, שהוא יתרון עצום בימים קשים, כי בכל מקרה עדיף להיות עשיר וחולה מאשר עני וחולה.
ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את הנחמן שי החדש, בדמות משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות. הוא מדבר יפה, והוא מעורר אמון. במלחמת המפרץ נפוץ הסטיקר "ינוחמן בעלי", והכוונה היתה לנחמן שי שביקש מאיתנו לשתות מים בחדר האטום כדי להירגע. אני מצפה לקופירייטינג שינפק לנו סטיקר חדש.
פרופ' דליה גבריאלי נורי היא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת, המכללה האקדמית הדסה ירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו