ביום שני שעבר חתם שר הביטחון בנט על צו מעצר מנהלי לאליה בן דוד, אזרח ישראלי תושב נוף הגליל, החשוד שיידה אבנים על נהג פלשתיני ופצעו בראשו. גורמים בימין הזדעזעו מן ההחלטה, ולחצו על בנט לבטל את רוע הגזירה. הוא התעשת, ולמחרת, ביום שלישי, המיר את המעצר בשחרור תוך הרחקה משטחי הגדה המערבית.
"הודעת שר הביטחון רק מבהירה את הקלות הבלתי נסבלת שבה השב"כ מפעיל לחצים ומחתים בצורה בלתי מידתית ובלתי חוקית ללא ביסוס את שר הביטחון על צווים... צריך לבחון את כלל הצווים המנהליים שמוצאים, לרבות צווי הרחקות שמוצאים בהינף יד. צריך לפתוח את כל הדבר הזה במעין ועדת חקירה שתבחן לעומק את ההתנהלות של השב"כ בהיבט הזה". זו היתה תגובתו של עו"ד עדי קידר, איש ארגון "חוננו", להחלטת בנט. והוא צדק.
מעצרים מנהליים מאפשרים לעצור אדם לחצי שנה, ואף להאריך מעצר זה ללא הגבלה לשנים ארוכות, ללא צורך בכתב אישום או משפט. ישראל ירשה את הכלי המסוכן הזה מן התקנות לשעת חירום של ממשלת המנדט, ששימשו לדיכוי ארגוני המחתרת היהודיים לפני קום המדינה.
מנחם בגין היה מן המתנגדים הגדולים לשימוש בכלי הזה - הקיים אמנם גם בכמה מדינות דמוקרטיות אחרות, אך מחליד בהן מחוסר שימוש. כאשר נעצרו חברי המחתרת החרדית באמצעות צו כזה ב־1951, אמר בגין לרה"מ ושר הביטחון דוד בן־גוריון: "החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי, וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי. על כן המעצר שלכם הוא בלתי חוקי".
כשנבחר בגין לראשות הממשלה, הוא פעל לביטול המעצרים המנהליים אבל הסתפק בכך שמעצרים אלה, במקום שיסתמכו על תקנות מנדטוריות, תלויים בקיומו של מצב חירום בישראל. ישראל, כזכור, נתונה במצב חירום מה־19 במאי 1948 ועד היום. בגדה המערבית רשאי כל מפקד שהוסמך על ידי מפקד האזור להוציא צו למעצר מנהלי. בישראל הריבונית זו זכותו של שר הביטחון בלבד.
כיום כמעט שאין עצירים מנהליים ישראלים, אבל בבתי הסוהר הישראליים יושבים כ־430 עצירים מנהליים פלשתינים בלי משפט, ומבלי שיש להם מושג לגבי עילת מעצרם. מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה מספרים כאלה. הקלות הבלתי נסבלת מתייחסת לא רק למעצר יהודים. ההצעה לבחון את הנושא מחדש, ובעקבות זאת - לשים קץ לקלות הבלתי נסבלת של השימוש במעצרים מנהליים, אינה נוגעת רק למיידה האבנים היהודי מנוף הגליל אלא לדמותה של המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו