היום שאחרי הממשל הצבאי

בשעה שנפתלי בנט רוצה לרוץ קדימה ולספח הכל, מבקשים במערכת הביטחון לאזן אותו ולהקדים מחשבות למעשים • המטרה בצה"ל: לנקוט מהלכים שיצמצמו סיכונים ככל שניתן

ניצני התגובות לתוכנית המאה הגיעו מייד: הפגנות מקומיות ביהודה ושומרון וטפטוף ראשוני של רקטות מעזה, ומנגד תגבור כוחות צה"ל בשתי הגזרות. לאיש אין מושג איך יגיבו הפלשתינים. ספק אם להם עצמם יש. האם זה יסתכם במחאה רפה, או באינתיפאדה רחבה. פרסום התוכנית כשלעצמו אינו נראה כמו גיים־צ'יינג'ר: מהלכי סיפוח בשטח - בהחלט כן.

שר הביטחון, נפתלי בנט, קרא לספח כל מה שניתן כבר בישיבת הממשלה הקרובה, כדי ש"הזדמנות המאה לא תהפוך לפספוס המאה". במקביל, הודיע, יוקם צוות שיבחן את משמעויות ההסכם והשלכותיו. מדובר בצוות שעיקרו גורמי ביטחון, ויהיו בו גם נציגים ממשרדי הממשלה הרלוונטיים האחרים. מטעם צה"ל יוביל אותו ראש אגף התכנון, אלוף אמיר אבולעפיה.

החיכוך המתמיד מייצר אינסוף הזדמנויות לטרור. חיילי צה"ל בטרמפיאדה ליד מאחז גבעת אסף // צילום: צחי מרים

בצה"ל ובשב"כ מעדיפים בבירור שעבודת הצוות תקדם להחלטות ממשלה. "קודם חושבים, אחר כך פועלים", אמר גורם בכיר. היתרון ברור: ניתן יהיה לנקוט מהלכים שיגדילו סיכויים ויצמצמו סיכונים. לרתום, למשל, מדינות ערביות למהלך או לתאם מהלכים עם ירדן, ואפילו לגבש הסכמות מאחורי הקלעים עם גורמים פלשתיניים, וגם להסדיר את הרגיעה ברצועה באופן שייתן סיבות שלא להיכנס (זמנית לפחות) למעגל ההסלמה המיידי.

ספק אם בנט ישעה לקולות האלה. הוא בתקופת בחירות, וזה הטיקט הפוליטי הברור שלו. בתוך החדר הוא יהיה, כתמיד, שקול יותר. בכלל, הוא זוכה ללא מעט שבחים על רצינותו ועומק מחשבתו בדיונים. הבעיה היא בהצהרותיו הפומביות ובציוצים שהוא מפרסם (בדרך כלל מוקדם בבוקר), שנתפסים בחלקם כילדותיים ומתריסים. הם זיכו אותו בתואר "הרשג"ד" - מתלהב ומלא אמביציה, אבל עוד לא בשל מספיק.

מי שאמורים לאזן אותו הם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולצידם גם מתאם פעולות הממשלה בשטחים אלוף כמיל אבו רוקון. ראש השב"כ והרמטכ"ל (אז גדי איזנקוט) היו אלה שמנעו בקיץ 2017 הסלמה רחבה ותסבוכת מדינית קשה, כשבלמו את הכוונה להציב מגנומטרים בהר הבית. האתגר הנוכחי גדול בהרבה: לא לבלום אלא לקדם מהלך, בדרך שתמזער נזקים.

זה ידרוש מכוכבי לצלול ליו"ש, גזרה פחות מוכרת עבורו. בעזה הוא היה מפקד אוגדה, בצפון אלוף פיקוד, ביו"ש שירת כמח"ט הצנחנים בחומת מגן. הוא כמובן נגע בה לא פעם מאז בתפקידיו השונים (רח"ט מבצעים וראש אמ"ן בעיקר), אבל יו"ש מחייבת התמקצעות, וטוב יעשה אם יקיף עצמו בנקודת הזמן הקריטית הזאת באנשי מקצוע.

במטה הכללי יש לו שניים כאלה ב"שלוף" - האלופים תמיר ידעי וליאור כרמלי, שפיקדו על אוגדת יו"ש - והוא יכול להיוועץ גם בשלושה אזרחים שמוכרים לו היטב, אלופי פיקוד המרכז לשעבר ניצן אלון ורוני נומה, ומתאם הפעולות הקודם פולי מרדכי. השבוע גם האריך כוכבי לשנה חמישית את הקדנציה של מפקד חיל הים אלי שרביט, בנימוק של "צרכים מבצעיים". מעניין אם הנימוק הזה ישמש גם להארכת הקדנציה של אלוף פיקוד המרכז נדב פדן, שצפוי לסיים השנה את תפקידו.

מתי והאם ייצא השד מהבקבוק

במערכת הביטחון נהוג להקביל את הזירה הפלשתינית לג'יני - השד בבקבוק. מרגע שהוא יוצא, לוקח שלוש עד חמש שנים להשיבו פנימה. הבעיה היא שאיש אינו יודע מתי ייצא, ועל מה בדיוק. זאת הסיבה שאמ"ן כלל, גם השנה, התרעה ל"תפנית אסטרטגית" בזירה הפלשתינית. זה קרה עוד לפני פרסום תוכנית המאה, ומקבל משנה תוקף כעת.

המציאות הביטחונית השקטה יחסית של השנים האחרונות ביו"ש והעיסוק האינטנסיבי באיום האיראני השכיחו את הפוטנציאל הנפיץ של הזירה הפלשתינית. החיכוך המתמיד בין מיליוני פלשתינים למאות אלפי ישראלים מייצר אינסוף הזדמנויות לטרור. אלימות, אם תפרוץ, לא תיראה כמו באינתיפאדה השנייה: אין כיום בגדה תשתיות שיכולות להוציא בסיטונות פיגועי התאבדות מהשרוול. הפעילות האינטנסיבית של השב"כ וצה"ל שומרת את הטרור המאורגן על אש נמוכה. זאת גם הסיבה למספר הנמוך של נפגעים בפיגועים (5 הרוגים ב־2019).

הבעיה תהיה אם הציבור הפלשתיני ייצא לרחוב. באופן ספונטני או מאורגן. עימותים עם כוחות צה"ל יובילו לנפגעים. נפגעים יובילו לעוד עימותים. צה"ל יחויב בתגבור כוחות. עד לפרסום ההסכם פעלו ביו"ש כ־20 גדודים. בתקופת השיא היו יותר מ־40 גדודים. הפער בין המספרים אפשר לצה"ל להתאמן בשנים האחרונות, בעיקר למלחמה בצפון. הסלמה בגדה פירושה יותר כוחות, פחות אימונים, ירידה בכוננות בצפון, ואולי גם גיוס מילואים על השלכותיו הכספיות והמשקיות.

לטרור עממי יש את יתרונותיו (בכמות) וחסרונותיו (נזקיו מוגבלים). הדאגה היא מאפשרות שהרשות תשחרר את מנגנוני הביטחון שלה מהמחויבות להילחם בטרור. שיתוף הפעולה בין המנגנונים לבין מערכת הביטחון הישראלית הוא מצוין, ומציל חיי ישראלים רבים. האפשרות שגם כלי הנשק של המנגנונים - שאומנו, מומנו וצוידו בידי ארה"ב, שגנרל מטעמה מלווה אותם גם כיום - ישמשו לפיגועים, מדירה שינה בישראל; בוודאי אם יצטרפו אליהם עשרות אלפי פעילי התנזים בגדה.

שילוב של טרור עממי ופעילות מאורגנת, בוודאי אם גם ארגוני הטרור יצליחו להשחיל לתוכם פיגועים גדולים - הוא תרחיש הקיצון (עם פוטנציאל תמידי שגם רצועת עזה תצטרף ללחימה). ספק אם אבו מאזן רוצה בו, אבל למציאות בשטח עלולה להיות דינמיקה משלה.

הרש"פ זזה הצידה

ההיערכות הביטחונית המיידית להסלמה בשטח מתבצעת במקביל להיערכות ליישום ההסכם. לצד הפוטנציאל המובן שבהחלת הריבונות, יש גם לא מעט סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע להסרת הממשל הצבאי מעל השטחים שיסופחו, והחלת החוק הישראלי עליהם. לאיש לא ברור מה יקרה, למשל, בכבישים ביו"ש. מי ייתן את הביטחון לישראלים שנוסעים בהם. כיום צה"ל אחראי לכך.

אלוף פיקוד המרכז הוא הריבון, והצבא הוא הפתרון. אבל צה"ל לא פועל בתוך גבולות ישראל; המשטרה עושה זאת. זה ידרוש שינוי חקיקה, או שינוי ארגוני - למשל הגדלה משמעותית של מג"ב. ויש עוד סוגיות רבות, מבנייה ותשתיות, ועד כסף ועבודה. כולם ידרשו כעת ליבון ומענה.

הרשות הפלשתינית, שהיתה בעבר פרטנר לדיונים כאלה, כבר הבהירה שהיא לא חלק מהמשחק. גם לו רצתה, חלק מהתנאים שהוצבו בפניה אינם מציאותיים: אין לה יכולת להשתלט מחדש על עזה ולפרק את חמאס מנשקו. ממילא גם ישראל לא ממש מעוניינת שהיא תשוב לשם, כדי שלא ליצור רצף טריטוריאלי בין הרצועה לגדה.

זה מחייב את ישראל לעשות הכל לבדה. פרדוקסלית, מי שהתנגדו בעבר לצעדים חד־צדדיים ולמדינה פלשתינית תומכים בהם כעת, ומי שתמכו בשלום מתנגדים לו כעת. זמנים מוזרים בהחלט, שהזדמנויות - אבל גם סכנות - בצידם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו