טראמפ מציג: פרדיגמה חדשה להסדר 

מים רבים זרמו בנהר הפוטומק מאז השיק מזכיר המדינה האמריקני בממשלו של הנשיא ניקסון, וויליאם רוג'רס, ב־18 בדצמבר 1969 את מתווה ההסדר הישראלי־ירדני שמשתמע על קוו ה־4 ביוני 1967. 

במהלך 46 השנים שחלפו מאז הוצגה התוכנית, ועד לכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, העלו ממשלי ארה"ב, מקרטר ועד אובמה, אין ספור רעיונות, נוסחאות וקווי מיתאר, שעליהם אמור היה הסדר פלסטינאי להיבנות. 

למעט חריג אחד (בדמות מכתבו של בוש הבן לראש הממשלה שרון, מה־14 באפריל 2004, שבו הבטיח להכיר, במסגרת הסכם הקבע, במציאות הדמוגרפית החדשה שנוצרה בשטחים לאחר 1967), כל שאר היוזמות היו מעוגנות בעקרון הנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 כבסיס להסדר. 

והנה, בחלוף שלוש שנים מאז השבעתו של טראמפ, התברר שפרדיגמה דומיננטית זו נדחקה לשולי הבמה על ידי נשיא, שעלה על נתיב חדש ובלתי קונבנציונלי בניסיונו להפיח רוח חיים בתהליך המדיני. ואכן, לפנינו חוליה נוספת, ומרכזית, האמורה לחבר ולקשר בין מכלול קודם של מהלכים, שראשיתם בהחלטתו של טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל (ומאוחר יותר גם בריבונות הישראלית ברמה"ג) והמשכם במאמציו לכונן מעטפת כלכלית בין־ערבית תומכת בגיבוי אמריקני, הכוללת סל תמריצים בהיקף של 50 מיליארד דולר לפלשתינים.

במוקד המתווה הנוכחי ניצבת הכרה אמריקנית בריבונות הישראלית בכל ההתנחלויות ובבקעת הירדן. זאת, בד בבד עם הצעה לחילופי שטחים ושלילתה של זכות השיבה. יתרה מזאת, בעוד שההכרה בריבונות ישראלית הינה מיידית, הנתיב ששרטט הנשיא בדרך לכינונה של המדינה הפלשתינית הינו מדורג, ומחייב את המנהיגות הפלשתינית לעמוד תחילה בסדרה של תנאים מוקדמים. 

•••

כאיש עסקים ויזם שאינו מחושק, כמו פוליטיקאי מקצועי, על ידי מוסכמות, דוגמות או קונספציות מקובלות, פועל טראמפ פעם נוספת מחוץ לקופסה. וכך, כדי ליצור דינמיקה חדשה במרחב הישראלי־פלשתיני, הוא מבסס את תוכניתו על חבילת גזרים ותמורות כלכליות, שנועדו לפצות את הפלסטינאים על הסכמתם להכיר במגבלות שאיפותיהם, הן במישור הטריטוריאלי המיידי, הן בזיקה לזכות השיבה והן באופייה של המדינה הפלשתינית העתידית. 

לפנינו ביטוי נוסף ליכולתו של הבית הלבן להתנתק באופן חד צדדי ממוסכמה מושרשת מאז מלחמת ששת הימים, ולנטוש לחלוטין את קווי 4 ביוני 1967 כנקודת מוצא להסדר. זאת ועוד: בניגוד קוטבי לגישת קודמו אובאמה, שראה בהסדר ישראלי־פלשתיני תנאי מוקדם לקידום יעדיה של ארה"ב באזור כולו, החל הבית הלבן הנוכחי בגיבוש ההסדר דווקא במישור המזרח תיכוני הכולל, כאשר מרכיביו הסונים המתונים אמורים להעניק לו לגיטימציה ראשונית ולהתגייס למאמץ להפעיל מנופי השפעה ותמריצים על רמאללה. ואמנם, לא זו בלבד שאין מדובר בווטו מוקדם מצד הגוש הסוני על המתווה החדש, הסותר תוכניות קודמות להסדר דוגמת יוזמת השלום הסעודית מ־2002, אלא שקיימים סימנים לנכונותן - ולו גם השקטה - של כמה ממדינות המפתח בגוש זה לצעוד יחד בנתיב שהתווה ההגמון האמריקני. 

במישור זה מתקבל הרושם, שההגמון האמריקני מנצל עד תום את תלותם של שחקנים אלה, ובראשם סעודיה, בתמיכתו ברצונו הטוב אל מול האתגרים (שבמרכזן איראן) שבפניהם הם ניצבים. 

לסיכום, גם אם מימושה של עסקת המאה על כל מרכיביה נראה רחוק, להכרזת הריבונות של הנשיא יש פוטנציאל ליישום מיידי. מבחינה זו ניתן לראות בה אירוע מחולל תמורה, העתיד לעצב מציאות חדשה, וזאת בלי קשר לגורלם של שאר הנדבכים במתווה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו