בשנים הראשונות של המדינה, בכל פעם שהשגריר האמריקני היה מגיע לירושלים לפגישות עם ראשי המדינה, הוא היה מוריד את הלוחיות הדיפלומטיות מרכבו בכניסה לעיר. זאת, משום שעמדת ארה"ב היתה שירושלים אינה חלק מישראל.
הנשיא הארי טרומן אמנם היה המנהיג הראשון שהכיר בישראל, אולם הכרתו היתה פגומה. טרומן - כמו כל הנשיאים שבאו אחריו עד דונלד טראמפ - הכיר בקיומה המדיני של ישראל, אבל לא בפן היהודי שלה. הוא ראה בישראל מקלט לניצולי השואה וליהודים נרדפים אחרים אמנם, אך לא השלים עם העובדה שעם ישראל של 1948 הוא אותו עם מהתנ"ך. ישראל מבחינתו היתה מדינה חדשה, ענייה, של פליטים יהודים. וכך נהג.
סירובם של טרומן וכל ממשיכי דרכו להשלים עם העובדה ההיסטורית שמדובר בעם שחזר למולדתו, הוביל למדיניות אמריקנית דו־פרצופית כלפי ישראל. מצד אחד, דיברו עליה בחום. מצד שני, התייחסו אליה כמקבצת נדבות.
הגישה הזאת אמנם השתנתה לאחר מלחמת ששת הימים. הנשיא ג'ונסון הבין כי עם שמסוגל להכריע ארבעה צבאות ערב בשישה ימים, ולשלש את שטחה הגיאוגרפי, הוא עם שראוי לכבוד ויחס הוגן יותר. ועל כן, ג'ונסון שדרג את ישראל צבאית, וגם תמך בה מדינית בסוף המלחמה.
אבל היחס האמביוולנטי לציונות - לתנועת השחרור והתקומה של העם היהודי העתיק - נותר בעינו. המשך הסירוב האמריקני להכיר בירושלים וההתנגדות של וושינגטון למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ועזה, היו עדויות לכך. כדי להכיר בלגיטימיות של השליטה והזכויות הריבוניות של העם היהודי ליהודה ושומרון ולירושלים, היה על האמריקנים להכיר גם בעובדה הפשוטה כי ישראל אינה מקלט של מיעוט נרדף, אלא מולדת של עם נצחי. עד טראמפ, נשיאי ארה"ב העדיפו להתכחש לכך ולהעביר את הזכויות ההיסטוריות של העם היהודי לפלשתינים חסרי ההיסטוריה כעם.
תוכנית שאפשר לחיות איתה
ואז הגיע טראמפ, שהגדיר את ישראל "אור לגויים" ו"הארץ המובטחת לעם היהודי ומולדתו ההיסטורית". הוא פסק עוד, שלא ניתן לשחרר את ירושלים, כי היא כבר משוחררת, ושאסור להזיז אף אחד מביתו למען שלום. הוא התנה את המדינה הפלשתינית בקבלת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
להבדיל, ביום ראשון השבוע, שגרירו של אובאמה לישראל, דן שפירו, התנבא: "בעוד פחות משנה יכול להיות ממשל דמוקרטי חדש... טראמפ לא יהיה נשיא לנצח. חשוב לדעת שכל מועמד דמוקרטי יתנגד לתוכנית הזאת ושנשיא דמוקרטי לא יהיה מחויב לה".
אצלנו, היה זה ח"כ בני גנץ, שנראה שהוא לא מבין את גודל השעה. עצם העובדה שמצא לנכון לנגח את נתניהו מוושינגטון, מצביע על אי־יכולת להבין שמדובר כאן במשהו חשוב יותר מתוצאות הבחירות. כמו כן, נראה שראשי מועצת יש"ע אינם מבינים את משמעות המעשה של טראמפ. ביום שלישי הוא הכיר באמת שמאחורי הציונות, והפך אותה לבסיס המדיניות של ארה"ב כלפי הסכסוך הפלשתיני עם ישראל.
טראמפ ידיד אמת. הוא לא הציע לנו את התוכנית המושלמת, אבל הוא הציע לנו תוכנית שאפשר לחיות איתה - להבדיל מכל התוכניות שקדמו לה. יהיה זה חטא אם לא נתמוך בה ולא נחיל את הריבונות הישראלית בהתיישבות ובבקעת הירדן לאלתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו