רוח רעה עוברת על מחנה השמאל בישראל מאז 1977. כל שהיה יציב וידוע עד אז התערער לנגד עיניהם ונגוז, וזמנים חדשים, טובים יותר, באו אל הארץ. השמאל סבר שהמהפך הוא פרי של טעות היסטורית שיש לתקן במהירות כדי לחזור לשלטון. הלכה למעשה, עליית הליכוד לשלטון הפכה לבסיס פוליטי חדש ומוצק, שנאבק בהצלחה מולם, ומאז השמאל נדרש להתמודד מול ציבור מאוחד ויציב שדוחה את הפטרונות והאדנותיות שלו כלפיו ומגלה נאמנות לדרכו של הליכוד.
כיום, רבים מאנשי השמאל זנחו לאנחות את מפלגות העבודה ומרצ, שהולכות ונמוגות לאיטן, והצטרפו למפלגת גנץ־לפיד. לכאורה אלה יחזירו לו שוב את הגה השלטון. בתמורה השמאל החדש הסכים לעצום עיניים מול מכירת החיסול של ערכי הדמוקרטיה במפלגות המנהיג של גנץ ולפיד ומאפשר לאלה שלטון יחיד הדוחה בשאט נפש בחירות מקדימות (פריימריז) במפלגותיהם. מול בנימין נתניהו וגדעון סער והבחירות לראשות הליכוד, גנץ־לפיד מציגים לנו מריונטות על חוט בדמות חברי כנסת שלהם. לא שכחנו את ח"כ לשעבר עדי קול, היחידה והאחרונה שהעזה להביע עמדה שנוגדת את המנהיג הכל יכול של אין עתיד דמוקרטי.
יתרה מזו, מחנה השמאל החדש נאחז באותן תפיסות תרבותיות יהירות שהובילו לכישלונותיו החוזרים ונשנים. הדבר בא לביטוי בתגובות הזעם והשנאה לראיון שנערך לאחרונה ב"הארץ" עם פרופ' ניסים מזרחי, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מעבר לארס ולמאמץ לפגיעה אישית וכואבת ככל האפשר בפרופ' מזרחי, עולה מהתגובות שזה אותו השמאל שעל פי תפיסתו תמיד מתקיימת "בעיית המזרחים והחברה הישראלית", בלשונו של פרופ' זאב שטרנהל.
שמאל הולך ושמאל חדש בא, והמזרחים נותרו אצלם "הבעיה". פעם הם אמרו שהבעיה היא "המודרניזציה" והמזרחים. פעם קראו לנו "מצוקות באוטופיה", כלומר המזרחים חסמו למֻנְשְׁמֵי 77' את האפשרות לעולם מושלם ואוטופי, ומאז שבאנו לארץ הם חיים את שברי החלום שלהם. כיום שטרנהל וחבריו טוענים כי זה ה"ליברליזם" שהמזרחים מסרבים לאמץ לחיקם. איזה מזרחי אחד מאמין באמת בשטויות הללו?
פרופ' מזרחי חשף את האלימות והשנאה של השמאל נגד המזרחים. אלה לא השתנו מאז 1977. המדהים הוא שאשמתם החמורה ביותר של המזרחים היא שהם "יהודים". בוועידת מרצ השבוע, כשהשמיעו את המילה "יהודי" בנאום, הוועידה עמדה להתפוצץ והדובר מאופקים היה צריך להתנצל: "יכול להיות שמבחינה לשונית אני מתנצל". ולאלה הצטרפו עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס? זה לא "בלוק טכני" לקראת הבחירות, זו התרסקות רעיונית ומהותית.
לעומת זאת, בליכוד כשמושמעת המילה "יהודי" אין צורך להתנצל. יהדות היא חלק מהותי מהתרבות שלנו, מהאמונה העמוקה שהיא יוצרת בינינו אחווה ושותפות גורל. אנחנו גאים בכך. כשנלקחו היהודים באירופה למחנות הריכוז ולהשמדה, הם לא נלקחו משום שהיו ליברליים, מתנגדים לשלטון תקין או שהתנגדו לקדמה ולשוויון. כולם נלקחו יחד למותם משום שהיו יהודים. אם הנאצים ותומכיהם היו מגיעים לארץ ישראל ולמרוקו, לעיראק ולתימן, אותו גורל היה גם ליהודים שם. הציונות היא התנועה היהודית של פליטים שהובסו באירופה ובארצות האסלאם ונשללה השתלבותם.
השמאל רוצה מדינה חילונית ואוניברסלית שמדחיקה לקרן זווית את ערכי היהדות או מעלימה אותם. מול זאת אנו רואים ביהדות בישראל, שאין לנו שום כוונה לזנוח אותה, רוח חדשה שלא היתה קודם לכן, שאפשר לקרוא לה בגאווה – רוח חירות.
המאבק הפוליטי האמיתי של השמאל איננו נגד בנימין נתניהו, אלא נגד הסולידריות החברתית, היהודית, שהתגבשה סביב ההזדהות עם הליכוד המבוססת על שותפות שוויונית. המאבק של השמאל, מונשמי 77', לחזור ולנהל את המדינה תוך דחיקת הליכוד והציבור המזרחי התומך בו, לא יעבור. יש לעצור בבחירות הקרובות את מונשמי 77'.
ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו