לא למבוגרים בלבד

רעיון האחדות בממשלה מזויף כמו ריח פרחים נבולים, בדרך לסוף הידוע מראש • מזל שיש אתנחתות אופטימיות ששוטפות את הגועל, כמו "80 וארבע" ב"כאן 11"

לפעמים פרחים ישנים שנשכחו בוואזה מסריחים כמו עזה, וסליחה על הצרפתית שלי. כידוע לכל אלה המתעניינים בכימיה, חרא מריח כמו חרא בשל חומר שנקרא אינדול. אותו חומר מיוחד קיים במגוון רחב של צמחים ופרחים. זה החומר שגורם להם להריח טוב.

וההבדל בין ריח מסריח לריח ניחוח הוא המינון. בגלל מבנה האף האנושי, מעט אינדול מריח נעים ומתוק, הרבה אינדול מסריח לנו. אז אני לא יודע אם זו תיאוריית היין והיאנג או אולי פרשנות על שביל הזהב או תורת הספקטרום הבין־גלקטי, אבל הריח העולה מכל ניסיונות הרכבת הממשלה כבר מסריח למדי. האחדות המיוחלת מזויפת מכל הצדדים כמו זר פרחים נבול.

אז נכון, רעש הרקע הפוליטי הוא זמזום מעצבן, כמו גשם זרזיפי שלא מפסיק לרדת ולאף אחד אין ראש לסוף הידוע מראש: בחירות. אבל אין ברירה. אני כותב את הדברים בלילה שבין רביעי לחמישי. כמו שזה נראה מפה, את הדד לוק הזה, העם צריך להכריע. 

ובנימה פסקנית זו עלי לציין שאני מאוד אוהב הרינג, למרות שהריח שלו שנוי במחלוקת. אני אוהב הרינג על קרקר עם בצל. הרינג על פרוסת חלה טרייה עם הרבה חמאה ובצל. אפשר גם על לחם שאור, כזה עם קראסט קשוח שמתפצח בפה. נסחפתי.

בכל אופן, היינו בהרינג, שזה חיה או ליתר דיוק דג שאני מאוד מסמפט, ולכן אני תמיד מתבאס בשבילם בסרטי טבע כשלווייתן בולע להקה שלהם בשלוק. לתדהמתי התברר לי לאחרונה שההרינג יודע לדבר. אמנם לא מהפה, אלא מהתחת, אבל מתקשר ממש עם בני מינו. ואני לא מחרטט אתכם, זה מחקר מדעי רציני. הרינגים פולטים טיקים מהירים מישבניהם בכדי להעביר אינפורמציה חשובה. למשל, "זהירות, לווייתן מתקרב".

יש רק בעיה אחת, בשעה שההרינג מפליץ קוד מורס לאחיו המליחים, האויב הלווייתני מאזין ומנווט לכיוון הארוחה וכאמור בולע אותם בביס אחד. דוביד שווייצר, מאמן הכדורגל המיתולוגי, נהג לומר: "למה הדג על הצלחת? כי הוא פתח את הפה".

כאן היתה צריכה לבוא אנלוגיה פוליטית, אבל נוותר עליה לטובת הפי.סי. 

מה שכן, גורל ההרינג הנופח לבני מינו הודעות פקס מאחוריו הוא טוב לאין שיעור מגורל זבוב יער אירופי. זבובים הם אמנם יצורים מטרידים ודוחים המחבבים פגרים, אשפה וחרא. מצד שני, אפילו לזבובים לא מגיע סוף כל כך אכזר בפיו של עטלף היערות האירופי, שנוהג להקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי לציתות לזבובים עושים סקס. העטלף אינו פרוורט, אלא יחידת 8200 טבעית עם יכולת ציד של קומנדו מעופף. ביער הסבוך, מערכת האיכון המשוכללת של העטלף מנוטרלת. העטלף מגלה את הזבובים באמצעות השמיעה.

האבולוציה תכנתה את העטלף לזהות גניחות תאווה של זבובים. אני מניח שאין שם צעקות, אבל העטלף מזהה בדיוק את הרגע, צולל עליהם ותופס שניים במחיר אחד והמכנסיים למטה. מנקודת המבט של העטלף, זה ווין־ווין. מנקודת המבט של הזבוב, מדובר בסיטואציה הרבה פחות נעימה. יש פה חתיכת דילמה בלתי אפשרית, אבל אלו החיים, מר זבובי. אתה לא יכול לקבל הכל.

מתוך "דג ושמו וונדה" (1988)

אני זוכר שבצעירותי זוג חברים שלי שגרו ברחוב במרכז תל אביב מצאו יום אחד בתיבת הדואר מכתב אנונימי, שמבקש מהם קצת פחות להרעיש כשהם עושים סקס. למיטב זיכרוני, בני הזוג התייחסו למכתב האנונימי באופן מעט שונה: הבחורה חשה מבוכה רבה כשפגשה שכנים ומיהרה להתחמק לדירה, אפופת אשמה דמיונית. הבחור, לעומתה, הסתובב שם בנוחות כמו תרנגול, מינימום יו הפנר המנוח. שאלה של השקפה. 

"80 וארבע" ב"כאן 11" מתעדת קבוצת זקנים בדיור מוגן הנפגשים עם ילדים בני ארבע. באתי סקפטי אך יצאתי דומע, כמעט כמו אחרי צפייה ב"סיפורו של אלוף". מדובר בסדרה שבה אהבת האדם שופעת מכל פריים, הכי הפוך שאתם יכולים לדמיין מ"האח הגדול" ומ"הישרדות"; לא הרע והקטנוני של האדם, אלא הטוב שבו מתגלה באמצעות האינטראקציה בין הילדים לזקנים. קשה לדמיין את סוף החיים,  זה כבר עניין להדחקה אנושית. 

עם הגוף הבוגד, עם הזיכרון הבוגד, עם הבדידות, הייאוש, הכעס על הצאצאים שלא באים - הילדים הקטנים מעניקים זרם מתפרץ של חיות, תרופה למכאובי הלב. הנה, הפכתי ברגע אחד לדודה. 

אבל מכיוון שלא משלמים לי כדי להתעסק ברגש ובקיטש, אתם בטח מבינים לבד שחייב לבוא פה טוויסט. הפורמט של "80 וארבע" הוא בריטי, ולכן נזכרתי עבורכם בסיפור הפנטסטי על בית האבות "הסלמר" ב"גרייט ירמות" אנגליה, בית אבות שהיה אחד הגדולים בבריטניה. ושם היה קטע אחר של בני 80 ובידור מבוגרים.  

בספטמבר 1960 החליטה גלדיס אלטון בת ה־81 שזה יהיה רעיון טוב מאוד שישבור את השגרה ויכניס את כולם למצב רוח סבבה, אם היא תערוך מופע חשפנות בפני דיירי בית האבות. הכוונה היתה נאצלת, התוצאה מעט פחות. מייד לאחר ארוחת הערב, כשהדיירים פרשו שבעים ומנומנמים להסב בטרקלין המשותף, פסעה גלדיס בלבוש לא הולם וביצעה את זממה. למרבה הצער, התוצאה של הסטריפטיז המאולתר והקצרצר היתה מעט מרגשת מדי עבור אחד הדיירים, שלא לומר חד משמעית וסופית - הוא מת מדום לב במקום, חמישה אחרים לקו בהלם ונזקקו לטיפול.

הביטו, אני לא אפול לשדה המוקשים של ניאוץ גילאי, ובכלל שמעתי שבתי אבות זה וואחד קרחנה, אבל נראה שמופע חשפנות בגיל 81 עשוי להוות בעיה. 

אבל חכו, זה לא כל הסיפור, כי שנה מאוחר יותר, הארי מדוז בן ה־87, דייר באותו בית אבות, יצא בליל ירח מלא עטוי גלימה שחורה, ברדס על ראשו, בידו האחת אחז חרמש ובידו השנייה הקיש על חלון הטרקלין של בית האבות.

הארי מדוז חשב שזה יהיה מאוד מצחיק אם הוא יתחפש למלאך המוות ויבהיל את שכניו. התוצאה היתה אפילו יותר קטלנית מהסטריפטיז, שלושה דיירים התפגרו על המקום. בית האבות נסגר באותה שנה, אבל הותיר אחריו מורשת מפוארת.

הסדרה "80 וארבע" היא הכי רחוקה שתוכלו לדמיין מ"האח הגדול": לא הרע והקטנוני שבאדם, אלא הטוב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו