למנהיגי 29 המדינות החברות בנאט"ו, המתכנסים בלונדון לפסגה חגיגית שנועדה לציין 70 שנה להקמת הברית הצבאית הטרנס־אטלנטית, אין סיבות רבות לשמוח: נאט"ו, שהוקמה כמטריית הגנה על מערב אירופה מפני האיום הקומוניסטי־רוסי, נמצאת היום באחת משעותיה הקשות. שנתיים לאחר שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הצהיר שנאט"ו "מיושנת" ודרש מחברותיה להגדיל את תרומתן הכספית למערך הצבאי של הברית, הודיע נשיא צרפת עמנואל מקרון שנאט"ו סובלת מ"מוות מוחי" בשל היעדר תיאום בין חברותיה.
מאז התמוטטות הגוש הקומוניסטי מתלבטת נאט"ו באשר לדרכי התאמתה לנסיבות הביטחוניות המשתנות בעולם. כוחות נאט"ו ממשיכים לדשדש בביצת הדמים של אפגניסטן ובמלחמת התשה נגד מיליציות אסלאמיסטיות במערב אפריקה ובקרן אפריקה. התרחבותה של נאט"ו מזרחה עוררה את זעמה של מוסקבה, והביאה את רוסיה לפלוש לשטחן של שתיים משכנותיה - גיאורגיה ואוקראינה, המבקשות להצטרף לשורות נאט"ו. תגובתה של הברית הצבאית המערבית לתוקפנות הרוסית היתה כה מימית, עד שמדינות "חיץ" נוספות - אסטוניה, לטביה, ליטא ואפילו פולין - חוששות היום מפגיעה רוסית בהן. גם טורקיה מעלה את חמתן של בעלות בריתה במערב ברכישת מערכות טילי S-400 מרוסיה, בפלישה לצפון סוריה, ובהתניית ההסכמה להגברת הנוכחות הצבאית של נאט"ו במדינות הבלטיות, בהכרת חברות נאט"ו בארגון הכורדי בצפון סוריה (YPG) כארגון טרור.
הנשיא טראמפ ממשיך לדרוש מהחברות האירופיות בברית לעמוד בהתחייבות שקיבלו על עצמן כבר ב־2002, ושוב ב־2014, להגדיל את תקציביהן הצבאיים ל־2 אחוזים מהתל"ג הלאומי שלהן. ימים ספורים לפני הכינוס בלונדון, הודיע ממשל טראמפ על קיצוץ במימון האמריקני לתקציב הישיר של נאט"ו. הנשיא מקרון, שלמרות חולשתו הפוליטית מבית הופך למנוע המוביל של אירופה, זועם על התעקשותו של טראמפ להתמקד בסוגיה הכספית, ודורש למצוא תחילה פתרונות ליחסיים הבעייתיים עם רוסיה וטורקיה.
אירופה אוהבת לשנוא את טראמפ, כפי ששנאה לפניו את ג׳ורג׳ וו. בוש ואת רונלד רייגן. אך השנאה הזו משוללת הצדקה. כפי שאירופה מתייחסת בכפיות טובה לרייגן, שהביא להתמוטטות בריה"מ, כך היא מסרבת להכיר בכך שגישתו של טראמפ מחייבת את האירופאים להתייחס ברצינות לאתגרים הביטחוניים המאיימים עליהם. במציאות שנוצרה במהלך המלחמה הקרה הראשונה, ושלא ממש השתנתה מאז, האירופים השליכו את מלוא האחריות לביטחונם על כתפי ארה"ב.
מדינות אירופה מצמצמות את תקציביהן הביטחוניים ומסרסות את צבאותיהן, והאיחוד האירופי הופך ל"מעצמת שלום" כלכלית ומוסרית, הפועלת להחליש את כוחה של ארה"ב באזורים מסוימים בעולם (בעיקר במזה"ת) ומרשה לעצמה לנזוף באמריקנים על שיטות הפעולה הצבאיות שלהם. כך לא נראית ברית, וכל שטראמפ עשה היה להבהיר לאירופאים: אירופה של היום אינה אירופה של 1949. העוצמה הכלכלית של אירופה, בעיקר של חברותיה המובילות - גרמניה, צרפת, איטליה - צריכה לבוא לידי ביטוי בהגדלת התקציבים הביטחוניים, לטובתה של אירופה. לארה"ב יש דאגות כלכליות משלה.
היציאה האמריקנית הפתאומית מצפון סוריה עוררה פעמוני אזעקה ברחבי אירופה: אם וושינגטון יכולה להפקיר בעלי ברית כמו הכורדים, היא יכולה לנטוש כך גם בעלי ברית אחרים. בדיעבד, החשדות הללו אינם מוצדקים: מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן, הנוכחות הצבאית האמריקנית באירופה גדלה. שיתוף הפעולה הצבאי עם כמה מהשותפות האירופיות המובילות - בהן גרמניה - התחזק. מעבר לכך, האירופים הפנימו שהם חייבים להשקיע יותר בצבאותיהם, והם כבר עושים זאת, עובדה שפותחת גם בפני התעשיות הצבאיות הישראליות המתקדמות הזדמנויות רבות. גם אם טראמפ מצליח לעיתים קרובות בסגנונו הבוטה להכעיס את האירופאים, הם יצטרכו מתישהו להודות לו על שעורר אותם מתרדמת החלומות הארוכה מדי שלהם, וחייב אותם לקבל אחריות על ביטחונם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו