יש משהו מעורר השתאות בניסיונות הגמלוניים של שי ניצן להציל את כבוד המערכת שעליה הוא אמון. פעולותיו והצהרותיו מחזקות את ההבנה עד כמה הפרקליטות היא גוף מנותק, חסר מודעות ובלתי מרוסן.
כמעט בכל צעד ניצן מוכיח שהטענות נגדו נכונות. אומרים שהוא סלקטיבי ומפלה? הוא מתראיין ומספר שסיקור חיובי כשוחד הוא תקדים, אבל "צריך להתחיל ממשהו". אומרים שהוא פוגע באמון העם? הוא שולח דף מסרים לשורה ארוכה של עורכי דין פרטיים ושופטים מכהנים, שהם כולם משום מה ב"קליקה שלו". אומרים שהפרקליטות היא אנטי־דמוקרטית ולא מרוסנת? אין בעיה - ניצן יתגייס מייד להקליט סרטון שבו הוא תוקף את שר המשפטים. אומרים שלפקידים לא ממונים יש יותר מדי כוח במדינה דמוקרטית? ניצן ימהר להזהיר מפני סכנה לשלטון החוק ויגייס את עמיתיו לדבר על "תיקון עולם" כאחרון המהפכנים היעקובינים.
חלק מהפעולות הללו אסורות על פי כללי התקשי"ר, חלק אחר מעורר חשד לניגודי עניינים, ולכולם יש טעם רע. במקרים רבים הביקורת כלפיו חוצה מגזרים. תרגילי החקירה שנעשו לניר חפץ ספגו ביקורת מצד מומחים ופרשנים, והמכתב ששלח השבוע לבוגרי הפרקליטות זכה לביקורת מצד נשיאת העליון חיות.
ניצן חושב שהוא מנהל את המשבר של המערכת בראשותו, אבל לא מבין שהמשבר זה הוא. לנוכח זאת, רבים מתומכי הפרקליטות ועמדותיה עומדים נבוכים. מדוע ניצן עושה טעויות גסות כאלה? איפה הענווה הממלכתית? היכן המתינות ושיקול הדעת?
אך מה שהם לא מבינים הוא שמדובר בשני הצדדים של אותה מטבע. מי שגדל כל חייו בביצת הפקידות המשפטית, לא מסוגל להבחין בביקורת ציבורית לגיטימית גם אם היא תתנגש בו ב־100 קמ"ש. מי שהתחנך על הרגשת ה"אנו באנו" האליטיסטית, הבלתי נבחרים שרואים עצמם הבלם האחרון לפני הרס החברה על ידי ההמונים חסרי הדעת, לא מבין את מגבלות הכוח גם כשהמערכת שלו שוקעת במצולות.
החוליים בפרקליטות שנחשפו בפרשיות כמו רות דוד או בשכתוב התצהיר במכון הפתולוגי, מגיעים מאותו שורש: המורמים מעם, החסינים מביקורת, אלו שלהם מותר הכל.
בחודש הבא ניצן אמור לסיים את תפקידו, ולפי פרסומים של כתבים המקורבים לפרקליטות, בכוונתו לסיים את הטיפול בתיקי נתניהו בטרם יפרוש, ייתכן שאפילו עוד השבוע. חקירות נתניהו הן ללא ספק הפרויקט הגדול שבו עסקה הפרקליטות בשנים האחרונות, אך בהחלטה הזו של ניצן יש כרגיל טעם לפגם: ההתעקשות להוביל באופן אישי את המערכה עד הסוף, כולל דחיקת לוח הזמנים לימי דיונים מרתוניים ולא סבירים, הופכת את השימועים לראש הממשלה מאירוע משפטי סולידי המנוהל במתינות ובנפש חפצה, לאובססיה אישית של פקיד קרייריסט. אם היה עוד סיכוי קלוש למנוע מחקירות ראש הממשלה להפוך לסוגיה כה פוליטית ושנויה במחלוקת, בא ניצן וחירב את הכל. לפרקליטות שבתוך הפרקליטות יש שם: שי ניצן. עוד כחודש הוא מסיים את תפקידו. אכן. הגיע הזמן ללכת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו