תוחלת החיים של הכנסת ה־22 אינה ברורה, אבל בטרם יבוא אולי הקץ המוקדם גם עליה, יש עדיין ביכולתה ללכת בעקבות בית הנבחרים האמריקני, שהשמיע ממש לאחרונה קול מוסרי בהיר וצלול והכיר רשמית ברצח העם שביצעו הטורקים בשנים 1918-1915 בעם הארמני.
ההימנעות של כנסת ישראל מצעד זה עד כה, היא חלל מוסרי צורם במיוחד. שואת העם הארמני היתה אמנם שונה משואת העם היהודי, מצומצמת יותר בממדיה ופחות מאורגנת ויעילה, אבל למרות ההבדלים - ויש עוד כמה - העם הארמני חווה ג'נוסייד משלו. היסטוריונים רבים ויותר מ־30 מדינות הכירו ברצח העם הארמני, שבו הושמדו בין מיליון למיליון וחצי נפש. אלא שבין המדינות שנמנעות מכך, נמצאת למרבה הכלימה דווקא מדינתו של העם היהודי, שחווה שואה שנים לא רבות אחר כך.
פרופ' יאיר אורון, שמשרד החינוך גנז בעבר תוכנית לימודים שכתב, מכיוון שאחד המרכיבים בה היה הג'נוסייד הארמני, ציין לא פעם כי ערב שואת העם היהודי באוגוסט 1939, שאל היטלר בזחיחות את קציני האס.אס שלו: "מי זוכר היום מה עשו לארמנים?"
איתן בלקינד, איש מחתרת ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, היה עד לשריפתם של אלפי ארמנים על ידי חיילים צ'רקסים ששירתו בצבא הטורקי. הוא תיאר כיצד קשרו שם קרוב ל־5,000 ארמנים יד אל יד, "הקיפו בהם כמו בטבעת את ערימת הקוצים, והדליקו בה אש שעלתה לשמיים יחד עם צרחות האומללים".
הטורקים הצעידו מאות אלפים למדבר הסורי ולפאתי טורקיה. בכל יום נרצחו בשיירות הללו אלפי ארמנים. באחד המסעות הללו, שארך 60 יום, שרדו מתוך 170 אלף שיצאו למסע, רק 180 איש. השורדים את צעדות הגירוש הגיעו למחנות, 25 במספר, ושם מתו עוד רבים מהם בקור וברעב, או שהומתו בצורות אכזריות שונות.
כמה פעמים עמדה ישראל בפני הכרה מלאה או משתמעת ברצח העם הארמני, אך ממשלת טורקיה הצליחה להניא אותה מכך. פעם נגנזו קורות החיים של בת העדה הארמנית, ממדליקי המשואות, מכיוון שכתבה על עצמה שהיא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". בפעם אחרת נגנז הסרט התיעודי "מסע לארמניה" ונמנעה הקרנתו בטלוויזיה הישראלית, ובפעם האחרונה, ב־2018, היתה זו כנסת ישראל שאמנם קיימה דיון ברצח העם הארמני, אך נמנעה מהחלטה מפורשת בעניין בעקבות לחצי הדרג המדיני.
"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת", אמר פעם בכנסת לא אחר מאשר בנימין נתניהו, בעת שכיהן כסגן שר חוץ. אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. דומה שהאינטרסים מול טורקיה, הביטחוניים והכלכליים, שאכן נודעת להם חשיבות, ניצחו את המצפון ואת המוסר פעם אחר פעם. ישראל הרשמית מסוגלת להכיר ב"זוועות" ולדבר על ה"טרגדיה" שחוו הארמנים, אך נמנעת מלומר במפורש שמדובר ברצח עם, והכל בשם האינטרסים.
לפני שנים רבות שאל אותי מזכיר העדה הארמנית בירושלים שאלה, שהציג לימים גם השר לשעבר יאיר צבן: מדוע כה מיהרנו לשכוח שטענת האינטרסים ליוותה אותנו בימים השחורים ביותר של הנאציזם, כאשר התחננו לעזרה, אבל הסבירו לנו שאינטרסים כאלה ואחרים אינם מאפשרים להיענות לזעקתנו? מאז הנושא אינו מרפה ממני, ואני שב וכותב עליו. שהרי "כיצד", בלשונו המדויקת של צבן, "נישא פנינו לחסידי אומות העולם ולצאצאיהם, שלהם היו ממש אינטרסים קיומיים... שלא להסתיר יהודים ולהצילם, והם בחרו במצפון?"
ב־1945 כתב אלתרמן על המתח שבין המצפון לבין "הפסילים שקראום אינטרסים". הגיעה העת שכנסת ישראל תעשה באיחור רב את מה שתבענו פעמים רבות מ"ארצות הגויים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו