רשויות האכיפה ראויות לתמיכה, בעשותן את מלאכתן כשורה • אבל אסור שגורמים חשובים אלה ייהנו מחסינות מוחלטת מביקורת, וממתן "כרטיס פתוח" לפעולות אנטי־דמוקרטיות
"בתחבולות תעשה לך חקירה". כלל זה נקבע כבר לפני הרבה שנים ואומץ גם על ידי בית המשפט. אבל כמו במלחמה, להבדיל, גם לחקירה יש גבולות וקווים אדומים, שחייבים לשמור עליהם בדקדקנות.
אחד העקרונות החוקתיים החשובים ביותר בדמוקרטיה הוא שמירה על הליך ראוי. במשפט האמריקני, הפרתו של עיקרון מקודש זה עשויה להביא במקרים מסוימים לפסילת "פירות העץ המורעל" - ראיות שהושגו בדרכי עורמה ומרמה, תוך כדי פגיעה בזכויות חשודים ונאשמים, אפילו הן ראיות אמת.
בדומה לכך פסקו בתי המשפט כי על דרך הכלל, בירור האמת בחקירה - אפילו של מחבלים - אינו מצדיק הפעלת אמצעי לחץ פסולים על פי חוק ומעשי עינוי. ואם כך בחקירת מחבל שחשוד בהיותו "פצצה מתקתקת", בחקירה פלילית שגרתית, חלה חובת זהירות מוגברת על רשויות אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט - להקפיד על זכויותיהם של נחקרים, חשודים ונאשמים.
מתח מובנה בין טוהר ההליך השיפוטי לבין מתן אפשרות לאזרחים להביע דעתם. אוריך // צילום: יוסי זליגר
המטרה, כידוע, אינה מקדשת את כל האמצעים כולם. גם חקירה וחתירה לבירור האמת אינן מצדיקות הפרה שלא לצורך ופגיעה בכבודו של אדם, בצנעת פרטיותו ובסוד שיחו - ערכי יסוד דמוקרטיים שכולם עולים כדי זכויות חוקתיות ראשונות במעלה.
קשה לדמיין הרבה מעשים שיש בהם פגיעה גסה בפרטיותו של אדם יותר מאשר עיון בחומר הרב שאצור במכשיר הטלפון הסלולרי הקטנטן שלו. באמצעות עיון בטלפון הנייד יכול חוקר מיומן לבדוק לא רק את תוכן ההתכתבויות שהוחלפו בין הנחקר לבין אחרים, אלא לדעת מי נמצא ברשימת אנשי הקשר שלו, עם מי מהם הוא מדבר ובאילו ימים ושעות; באילו אתרים הוא גולש; באילו מקומות היה ובאילו ימים ושעות; ועוד.
חומרת ההטרדה
החרמת הטלפונים מיועציו של ראש הממשלה, יונתן אוריך ועופר גולן, היא ללא ספק עליית מדרגה בשימוש המשטרה בכלים העומדים לרשותה. אכן, גם בעבר ניסו חוקרים לבקש מנחקרים ש"ימסרו להם" מרצונם את הטלפון הנייד שברשותם, אך בנסיבות רגילות, ובהיעדר חשש ממשי שנעשו באמצעותו עבירות.
החרמת הטלפון, ובוודאי עיון בכל תוכנו, מחייבים החלטה של שופט. זה צריך לשקול "שכר מצווה כנגד הפסדה", ולחשב את התועלת הממשית שתצמח לחקירה מהחרמת המכשיר ועיון בתוכנו לעומת הנזק שכרוך בחדירה הגסה לצנעת הפרט.
סוגיה זו עלתה לאחרונה בפרשת אפי נווה, היו"ר הקודם של לשכת עורכי הדין, וטרם נאמרה בה המילה האחרונה.
במקרה האחרון, כמו במקרה של אפי נווה (שבוודאי חלק משיחותיו נהנות מחסיון עו"ד־לקוח), עוצמת הנזק גדולה שבעתיים באשר הטלפונים נלקחו מיועצי ראש הממשלה שעיסוקם בתקשורת, ומן הסתם רבות משיחותיהם מתקיימות עם עיתונאים. עיון בשיחות אלה, שלא לדבר על הדלפת פרטיהן ותוכנן, עלול לעלות כדי פגיעה קשה גם בחיסיון העיתונאי, שהוא ערך מקודש במשטר דמוקרטי ראוי לשמו.
גולן. טרם נאמרה המילה האחרונה // צילום: אורן בן חקון
מצד שני, גם החשש ל"הטרדת עד" אינו דבר של מה בכך. כך, מקל וחומר, כאשר מדובר ב"עד מדינה", שמלכתחילה מעמדו מפוקפק־משהו, והרתעתו מלהעיד - לאחר שכבר היה לעד מדינה - עשויה להיות בעלת השלכות רבות משמעות לא רק במקרה הקונקרטי אלא בשלל מקרים (לטעמנו, רבים מדי) שבהם נעשה שימוש בעדי מדינה.
חוק העונשין קובע שכל "המטריד אדם, בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עמד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים". בעבר היתה דרושה כוונה מצד המטריד להכשיל את עדותו או לפגום במהימנותו של עד.
אכן, ברבות השנים שונה החוק ונקבע כי אסורה כל הטרדת אדם בנוגע לעדותו, בלא צורך בהוכחת כוונת המטריד להכשיל את העדות.
ניסוחה הרחב של העבירה עשוי לכלוא בתוכה גם מעשים שלעושיהם היו כוונות טובות, ואולי אפילו תמימות. באחד המקרים המפורסמים בתולדות מדינת ישראל, הועמדו שניים מבכירי הפרקליטים בישראל, עו"ד יגאל ארנון ז"ל וייבדל לחיים טובים רם כספי, בשל חשד להטרדת עד במשפטו של אחד מבכירי אגד. השניים הורשעו בבית המשפט המחוזי וערערו לבית המשפט העליון, שם זוכה ארנון. במוקד המשפט עמדה, בין השאר, השאלה מהו מעשה "הטרדה", והאם יש לתת למונח זה בחוק משמעות פרשנית רחבה או מצמצמת.
הצורך בשקיפות
דומה שגם בעניין זה טרם נאמרה המילה האחרונה. במקרה שלפנינו הודה פרקליטו של עד המדינה פילבר כי קריאות הרמקול מחוץ לביתו לא ממש הטרידו אותו. אכן בעבר פסק בית המשפט כי אפילו ה"מוטרד" טוען שלא הוטרד כלל, עדיין ה"מטריד" עשוי להיות מורשע. אך דומה שגם בעניין זה טרם נאמרה המילה האחרונה.
בעבר הרחיבו בתי המשפט את תחולתה של עבירה זו וקבעו שאין היא תלוית זמן. רוצה לומר: גם מעשה הטרדה של עבריין מין כלפי קורבנו שנים לאחר מתן העדות עשוי בנסיבות מסוימות להיחשב הטרדת עד.
עם זאת, כאשר ה"הטרדה" נעשית בראש חוצות, באמצעות רמקולים המשמיעים קריאות מחאה שיש בהן גם מימוש של חופש הביטוי, ראיית המעשה כעבירה פלילית צריכה זהירות גדולה יותר.
אכן, במקרה אחד נדחה ערעורה של נאשמת שהורשעה בדין הטרדת עד באמצעות הטלפון. על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת התקשרה למתלוננת, איימה עליה ושלחה פקסים מטרידים לביתה הפרטי ולמקום עבודתה. בית המשפט קבע כי לא היה מדובר בהבעת מחאה בלבד, ותוכן הדברים עלה כדי איום על העדה והפחדתה.
בעניין זה קיים מתח מובנה בין הרצון לשמור על טוהר ההליך השיפוטי ואי־שיבוש מהלכי משפט לבין מתן אפשרות לאזרחים להביע דעתם גם על עדי מדינה. כך במיוחד, לנוכח העובדה שעדי מדינה הם תופעה שבהרבה חברות - לא רק דתיות - נחשבת לתופעה מכוערת ופסולה, ורבים הם הסולדים ממנה גם בנוגע ליכולתה להביא באמת לחקר האמת.
בהגדרה, עד מדינה הוא אחד השותפים המרכזיים למעשה העבירה שנעשה, לעיתים קרובות מעשי פשע, ורצונו להינצל בכל מחיר מכריכת "חבל התלייה" הפלילי על צווארו באמצעות הפללתם של אחרים הוא פתח לאי־אמירת כל האמת ולניסיון לבדות דברים שירצו את הפרקליטות.
צבר הכשלים והפעולות החריגות שחוקיותן לא תמיד ברורה, מחייב את הגברת השקיפות בפעולות רשויות אכיפת החוק, כמו גם הגברת הביקורת עליהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו