בעוד תשומת הלב האזורית והבינלאומית נתונה לדרמה בלבנון, נמשכות בעיראק מאז 25 אוקטובר הפגנות רחבות היקף והן נושאות עתה אופי של מחאה עממית רחבה עם הצטרפותם של מרכיבים נוספים באוכלוסייה, כמו אנשי רוח, נשים, איגודים מקצועיים, סטודנטים ותלמידי בתי ספר, אל הצעירים שנשאו את דגל המחאה בגל הראשון בתחילת החודש.
המחאה מוצגת כמלחמה על הבית שנגנב, תחת הסיסמה "אנו רוצים מולדת" ("נריד וטן") והיא משקפת משבר אמון עמוק בין הציבור הרחב מכלל הפסיפס העדתי והמרחבי לבין המערכת הפוליטית, הנתפסת כנתונה בידי איראן ומשרתת את אינטרסיה, כמושחתת וכמי שאין ביכולתה להתמודד עם מצוקות האוכלוסייה. הטענות מופנות גם כלפי איראן והמיליציות הכפופות לה בעיראק. המפגינים קוראים להתפטרות ראש הממשלה עאדל עבד אל־מהדי, לשינוי שיטת הממשל ולסילוקן של איראן והמיליציות שלה מעיראק ("איראן החוצה, בגדאד תהיה חופשייה").
הממשלה והכוחות המקורבים אליה הגיבו הפעם בהרבה פחות ירי חי לעבר המפגינים, בהשוואה לגל הראשון, אך השתמשו בירי מסיבי של מכלי גז מדמיע היישר לפלג גופם העליון של המפגינים. עד כה נהרגו בשני סבבי ההפגנות כ־250 איש ואלפים נפצעו. המחאה מתנהלת בעיקר באזורים המאוכלסים על ידי שיעים, ובבירה בגדאד. עליית מדרגה באירועים היתה במה שמוצג ע"י המפגינים כטבח, בעיר כרבלא הקדושה לשיעים (28 באוקטובר), שבו דווח על ירי חי לעבר ההמון ודריסת מפגינים, שגרמו לנפגעים רבים. השלטון המקומי מכחיש את הדיווחים.
הממשלה העיראקית ותומכי איראן דבקים במאמציהם להמעיט מחשיבות ההפגנות על ידי הצגתן כמחאה על רקע כלכלי והטלת דופי בטוהר הכוונות של המפגינים, המתוארים כמי שמופעלים בידי ארה"ב, סעודיה וישראל. דברים דומים נאמרו גם על ידי מנהיג איראן חמינאי. אך בשיחותיי עם צעירים ואנשי רוח בעיראק, שעימם אני עומדת בקשר, הם מבליטים את התרגשותם מההתלכדות העממית ומנחישות המפגינים המוכנים להקריב את עצמם למען בנייתה של עיראק כמדינה מאוחדת עם דגל אחד, צבא אחד וממשל שאכפת לו מאזרחיו. עם זאת, הם מביעים את תסכולם מהמשך התעלמות העולם המערבי והערבי מזעקתם, ושואלים כמה דם עוד צריך להישפך כדי שישימו לב אליהם.
בזמן שנכתבות שורות אלו, גוברים הלחצים המופעלים על ראש הממשלה עבד אל־מהדי בדרישה להתפטרותו גם מצד ראשי המפלגות שאפשרו את מינויו לפני שנה. איש הדת השיעי מוקתדא א־סאדר, שיחסיו עם איראן מורכבים ושמפלגתו היא המפלגה הגדולה בפרלמנט, מנסה - למורת רוחם של המפגינים - לרכוב על גל המחאה כדי לחזק את מעמדו תוך ניצול היעדר הנהגה של ממש למחאה. הוא הביע תמיכה במפגינים ותבע מראש הממשלה - בגיבוי מסוים של יריבו הפוליטי וראש המפלגה השנייה בגודלה, האדי אלעאמרי, המקורב לאיראן - להתפטר ולהיערך לקראת בחירות חדשות בפיקוח בינ"ל. התפטרות ראש הממשלה תיחשב אמנם הישג משמעותי למחאה, אך עם זאת היא איננה סוף פסוק עבור המפגינים, שמצפים כאמור לשינוי מהותי ועמוק של המערכת הפוליטית ולהסתלקותן של איראן והמיליציות שלה מעיראק. לאור זאת, קשה לחזות כיצד יתפתחו הדברים מכאן.
קווי הדמיון בין האירועים בעיראק ובלבנון הם רבים, ואחד מהם הוא קריאת התיגר על מעמדן של איראן והמיליציות הסרות למרותה בשתי המדינות. כל אחד מהמכלולים מדאיג את איראן בפני עצמו. הצירוף שלהם יחד מטריד מאוד את המשטר האיראני, החושש מערעור שליטתו בשתי מדינות מפתח אלה, והוא נחוש למנוע זאת, כולל באמצעות הפעלת כוח. אך לא ברור אם מענה זה אכן אפקטיבי נוכח היקף ההפגנות ובהתחשב בתלותו בגורמים מקומיים, שנכונותם להפעיל כוח נגד בני עמם נמוכה מזו של האיראנים עצמם. כישלונו של נסראללה במאמציו למנוע את נפילת ממשלת חרירי הוא עדות לכך.
ציונית פתאל־קופרווסר היא סופרת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו