בסרט הזה כבר היינו

הרבה נאמר ועוד ייכתב על ההשתקה, הדורסנות והמוסר הכפול שגויסו למטרת החלפתו של השלטון בימים אלה. אבל מבט אל העבר הלא־רחוק מגלה לא מעט דמיון לימי ההתנתקות. 

התמיכה התקשורתית הענפה והנכונות להפר כללים דמוקרטיים ובלבד שיושג היעד - זהות. פעולות שנויות במחלוקת של מערכת אכיפת החוק, כמו שימוש של המשטרה במעצרים לצורכי חקירה (פרשת חפץ והפשפשים, למשל), המצאת עבירות תקדימיות (תיקי 2000 ו־4000), אכיפה בררנית (מוזס־כבל, מוזס־לפיד, אלשיך־גנץ ועוד), להיטות יתר (מעצר יועצי תקשורת וחיטוט בטלפונים) והזדהות היועמ"ש באופן מוחלט עם ראשות התביעה, תוך שכחת תפקידו בהגנה על זכויות הפרט מפני המדינה (ביטול הצורך בחקירת ההדלפות, למשל) - כל אלו כבר קרו אז. 

ב־2007 פרסם פרופ' בועז סנג'רו מאמר המסכם את עיקרי הפגיעה בחירויות הפרט בהתנתקות. קווי הדמיון לימינו מטרידים. ומעל לכל מתברר שהסכר הערכי והאתי שנפרץ באותם ימים, לא נבנה מעולם מחדש. 

עבירות תקדימיות? חוק יישום ההתנתקות קבע למשל שהתקהלות של שלושה אנשים או יותר המפרה את השלום, תוגדר "התפרעות". אכיפה בררנית? במהלך ההתנתקות, הודלף כי המשטרה קבעה סדר עדיפויות חדש: עבירות חמורות מאוד כרצח ואונס תיבדקנה. עבירות פחותות, חקירתן תידחה לאחר ההתנתקות. אבל בעבירות כמו התקהלות אסורה, שנחשבות לקלות אבל הרקע להתרחשותן קשור להתנתקות - יאכפו את החוק.  

שימוש במעצר לצורכי הרתעה? ריבוי מעצרים (כ־4000 באותה שנה), מעצרים עד סוף ההליכים, מעצרים המוניים ומעצרי קטינים ממושכים. להיטות יתר? הסנגוריה הציבורית קבעה כי "המופקדים על חקירה ועל מעצר נקטו מדיניות של יד קלה על ההדק". 

ולבסוף, גיבוי שהיועמ"ש נותן למערכת אכיפת החוק, במקום להגן על הדמוקרטיה וזכויות הפרט. על כך אמר סנג'רו: "תפקידו של היועמ"ש אינו ללבות את אלימות המשטרה תוך דמוניזציה של מפגינים, אלא לשנן באוזני המשטרה את עקרונות המשטר הדמוקרטי, לרבות חופש הביטוי, חופש ההפגנה וחירות האדם".

היה זה המסגור של המצב כמאבק בין ימין ושמאל, שסייע לסמא את עיני הציבור מהבנת הסכנה המתגבשת והפגיעה האפשרית בדמוקרטיה. כך אמרה יולי תמיר בציניות בישיבת ועדת חוקה של הכנסת: "אני רוצה לברך את חבריי בימין שגילו את עניין זכויות האדם", ובאותה נשימה, המשיכה להגן, יחד עם המשנה לפרקליטת המדינה שי ניצן, על מדיניות המעצרים שהוצגה לה. 

אירועי החודשים האחרונים, אם כן, לא חצו לראשונה את אמות הסיפין של הצדק. אלו כבר נחצו, לצערנו, בעבר. אין כל חידוש בכך שהשמאל שוכח את חושיו הדמוקרטיים והדאגה לזכויות הפרט וממאן להתעלות מעבר למחלוקת הפוליטית. אך הבדל אחד נותר: הימין "הסרוג", הימין האידאולוגי, שחווה על בשרו את רמיסת הזכויות, את התסכול מאי־הצדק הממסדי - הוא עדיין, ברובו, שותק. מדוע אינו מצטרף למחאה? הוא למד על בשרו שאסור להשלים עם דיקטטורה, אפילו לא ליום אחד. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו