שנת 2019 תיזכר ללא ספק כשנת המחאה. הראשונה בשרשרת פרצה בהונגריה, בעקבות קידום "חוק העבדות" המאפשר למעסיקים לחייב עובדים לעבוד שעות נוספות. זמן לא רב לאחריה החלה מחאת האפודים הצהובים בצרפת, שסחפה בעקבותיה את בלגיה, הולנד, סרביה, פולין, איטליה ושבדיה, ולזמן קצר גם את ישראל. לאחרונה ניכר כי גליה התפשטו לאזורים נוספים ברחבי העולם. בשלהי ספטמבר פרצה מחאת סטודנטים באינדונזיה כנגד חקיקה דרקונית חדשה, המפחיתה מסמכותה של הוועדה למלחמה בשחיתות, וכן נגד הצעות חוק שלפיהן קיום יחסי מין מחוץ לנישואים ועלבונות נגד הנשיא ייחשבו עבירה פלילית. בעיראק מתנהלת זה כחודש מחאה עזה, שגבתה עד כה את חייהם של כ־80 בני אדם, נגד כישלון הממשלה לצמצם את שיעור האבטלה ולשפר את השירותים הציבוריים, ונגד השחיתות השלטונית. בלבנון מתנהלות זה כשבועיים הפגנות ענק ססגוניות על רקע גזירות מיסוי מתוכננות על ידי הממשלה, ובכללן הטלת מס על שימוש בווטסאפ. ובהונג קונג מסרבת לדעוך המחאה הסוערת שהחלה עוד ביוני נגד הצעת "חוק ההסגרה", וכעת תובעת שממשלת סין תחדל מבחישתה באי.
ההפגנות לא פסחו גם על צידה המערבי של אמריקה הלטינית: באקוודור פרצה בתחילת החודש התקוממות המונית לנוכח החלטת הנשיא מורנו לקצץ בסבסוד מחירי הדלק. כשבועיים לאחר מכן החלו מהומות גם בצ'ילה, בתגובה להעלאת מחיר הנסיעה במטרו, אי־השוויון הגובר והקיפאון בשכר, ומיליון מפגינים שטפו את רחובות סנטיאגו בסוף השבוע האחרון. בבוליביה השכנה יצאו עשרות אלפים למחות על בחירתו המחודשת של הנשיא מוראלס, בטענה לזיוף תוצאות. אצל השכנה מצפון, פרו, נמשכת מחאת הכורים כבר יותר מחודש. הפגנות מינוריות נוספות מתקיימות בימים אלה גם בהולנד, בגרמניה ובצרפת נגד מדיניות האקלים של ממשלותיהן, אך היקפן נמוך יותר.
על עוצמתן של המחאות במדינות המתפתחות אפשר ללמוד מתגובותיהם של ראשיהן: באלג'יריה הובילו ההפגנות להתפטרותו של הנשיא בוטפליקה; בסודאן, בצ'ילה ובאקוודור הוכרז על מצב חירום במדינה; ובהונג קונג מובילה סין - לצד ניסיונות דיכוי אלימים - גם קמפיין דיסאינפורמציה ענף, שנועד לערער את הלגיטימיות של המחאה.
לכאורה, קשה לאתר קווי דמיון בין מחאות במדינות בעלות מאפיינים כה שונים אלה מאלה, מה גם שמרביתן נעדרות הנהגה רשמית. אפשר לייחס את התפשטותן המהירה של המחאות לעידן הדיגיטלי, שכבר ב־2011 הוליד גל מחאות בעולם הערבי, שהתפשט גם מערבה. אך לנוכח התמשכותן והתרחבותן של מחאות 2019, בעיקר במדינות מתפתחות גם מחוץ לעולם הערבי, אי אפשר להתעלם מדפוס ברור: ייאוש של הדור הצעיר מהמצב הכלכלי, ומיאוס מהשחיתות בקרב השלטון. מעבר לרצון בשיפור איכות חייהם, ניכר כי המפגינים מונעים גם מרצון בשינוי עמוק יותר - מעבר לדמוקרטיה ליברלית.
אפשר ללמוד זאת לא רק מהעובדה שהמחאות הדומיננטיות מתקיימות במדינות המדורגות לפי מדד Freedom House בדרגת חופש נמוכה, אלא גם מדרישות המפגינים להתערבות פחותה של הממשלה בחייהם, מהתנגדותם לחוקים הרומסים את זכויות האדם הבסיסיות, ובעיקר - לנוכח העובדה שרבות מהמחאות ממשיכות להתקיים גם לאחר השגת מטרתן הראשונית. חילופי גברי בשלטון אינם מספקים את המפגינים, שמבינים שבכך אין להשיג שינוי ארוך טווח, ותובעים למעשה את שינוי המשטר. כך, למשל, גם לאחר חודשי הפגנה ארוכים, באלג'יריה לא מסתפקים בהתפטרותו של הנשיא הקשיש והמושחת בוטפליקה, וכעת דורשים את סילוקו של מפקד הצבא החותר להחליפו. באופן דומה, אפשר להניח שגם הכרזתם של ראשי ממשלות עיראק ולבנון על התפטרותם לא תספק את המפגינים, ואולי אף תעודדם להמשיך. חרף ההערכות כי מדובר באפיזודה חולפת, דומה שגל המחאה העולמי נמצא כאן כדי להישאר.
פנינה שוקר היא חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו