שידור הבחירות המיוחד שלי בגלי צה"ל הסתיים בצהרי היום. בדרך לתחנת האוטובוס עברתי בשוק הפשפשים והדהוד מגאפונים, שברגע הראשון נשמע כמו מואזין, זירז את נופשי האזור לסור לקלפי: "את רוצה שהכפייה הדתית תיכנס לך הביתה? אתם רוצים שייקחו את הילדים שלכם לטייל בחברון? לכו להצביע".
אני אוהבת שהילדים שלי מטיילים בחברון ושמחה שהילדה לא לובשת מכנסיים קצרים. מודה שלהיקלע לאוטובוס חרדי זה לא שלאגר, אבל חצי שעה של המתנה לקו 13 גרמה לי לפנטז אפילו על אוטובוס כזה. הזמנתי מונית. האפליקציה הזהירה מראש שצביקה, הנהג שבדרך, חובב כדורגל. אני אוהבת נהגים נקיים במוניות מתוחזקות. אפשר לספור על אחוז חסימה אחד את הנפשות שישבו במושב הזה לפני, אפשר לנשום עמוק בלי להיתקל בהבל פה או בארומת סיגריות מוקדמת.
למי מצביעים ברגע האמת? כרזות ימינה לפני הבחירות // צילום: לירון מולדובן
צביקה היה כבן שישים, חיבר את הטלפון שלי למטען ואני מילאתי את חלקי ושאלתי אותו על כדורגל. מתברר שהוא היה מאמן קבוצה ברמת השרון, מגלה כישרונות בתל אביב וחבר בהסתדרות מאמני הכדורגל, מה שגרם לו לפרוש בשיא כי הסתבך בפוליטיקות פנימיות. "מי הכדורגלן הישראלי הטוב ביותר כיום?" שאל, ואני הרצתי בראש את מלמיליאן־אוחנה־בניון והגעתי אל זהבי. "נהדרת!" הריע לי בהתרגשות. "אני גיליתי אותו, תדעי לך, זהבי לא יותר מוכשר מהרבה אחרים. מה שקלטתי אצלו בשלב מוקדם זה את השכל והחריצות. הוא מבין איך העולם עובד, נסגר על מטרה ומתמיד איתה. בטוח בעצמו עד הסוף".
אמרתי כל הכבוד, הרגשתי שהדיון מוצה ושאלתי מה שבאמת עניין אותי: "למי הצבעת?" צביקה חייך בעליונות ואמר: "לא למי שאת". ולמי אני הצבעתי? "את שמת בני גנץ, רואים על הפרצוף שלך. אבל אתם לא תצליחו. אני שמתי בקלפי שקד". וואלה? הצבעת לאיילת שקד? "כן. היא מדברת אמת והיא מייצגת את מי שבאמת מחזיק את המדינה שלנו. הציונות הדתית".
רציתי לחבק את צביקה אבל נזכרתי שיש כפייה דתית ואין לי כסף לקנסות על איסור נגיעה. טפחתי על כתפו בהוקרה והוא המשיך לדבר אל הנוסעת החילונית־שמאלנית שחשב שאני: "את יושבת בתל אביב, ומפה קשה לראות. אבל מי ששומרים עלינו בצבא ביחידות המובחרות זה הציונות הדתית. מי שמגן על הגבולות של הארץ זה הציונות הדתית. מי שמכניס מסורת בדור הצעיר שלא ישכח מאיפה בא, זה הציונות הדתית. לכן אני מצביע להם".
צביקה, אתה חושב שגם הציונות הדתית מצביעה לעצמה? "לא יודע", נאנח בצער, "יש להם גינונים של טאלנט. לא יודעים להכיר טובה למי שעוזר להם בכנסת, לא סגורים על עצמם ולא מבינים את כללי המשחק. כמו כוכב שנותן הופעה מצוינת במגרש ושוכח לקחת את הגביע ולסגור חוזים כי נגמר לו הביטחון העצמי. תראי, כשמגיע רגע האמת, הדתי הלאומי נלחץ ומצביע לביבי, הימני דואג ושם ליברמן. אצל התל־אביבים־השמאלנים־האמיתיים, ברגע האמת שמים בקלפי פתק לרשימה המשותפת".
חזרתי לאפרת לעת ערב, פוסטרים של בן גביר מרוחים על בטונדות קיבלו את פניי. קלפי ריקה פזלה אלי כשניגשתי להצביע. המדגם פורסם, תוצאות החלו לטפטף ולמחרת בבוקר ראיתי איך החזון של צביקה הנהג מתממש צעד אחר צעד. מיטב חברותיי התל־אביביות שיתפו בפייסבוק את שמחת הרשימה המשותפת, ומרבית אחיי המתנחלים ביכו את אובדן הממלכתיות. כמתנחלת למתנחלת לחשתי לעצמי: אין לנו את זה. פשוט אין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו