עשרה ימים בלבד הפרידו בין חתימת הסכם אי־התקיפה ההדדי בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית ב־23 באוגוסט 1939, המוכר כ"הסכם ריבנטרופ־מולוטוב", לבין תחילת מלחמת העולם השנייה ב־1 בספטמבר. 80 שנה חלפו מאותם ימים גורליים, ואירופה עדיין מתקשה להתמודד באופן כן עם השלכותיה של הברית בין שני המשטרים הסוציאליסטיים הטוטאליטריים היריבים, שחילקו ביניהם אזורי השפעה על חשבון מדינות ריבוניות, וסללו את הדרך לקטסטרופה של המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות.
הנרטיבים הלאומיים השונים לגבי מניעי ההסכם בין סטלין להיטלר והשלכותיו - הסכם שהחזיק פחות משנתיים, עד לפלישה הגרמנית לבריה"מ ביוני 1941 - אפשרו לעמים שנפלו קורבן להסכם (בעיקר המדינות הבלטיות ואוקראינה), לפתח היפוכי יוצרות היסטוריים מעוותים, שנועדו להצניע או להצדיק את חלקם הפעיל בשואת יהודי אירופה. התפיסה המקובלת בקרב שכבות אוכלוסייה רחבות במדינות אלו היא, שהיהודים מילאו תפקידים בכירים במערכות השלטון הקומוניסטיות בבריה"מ, שכבשה אותן, ולכן שיתוף הפעולה עם הנאצים בשואה היה נקמה לאומית על חלקם של היהודים בכיבוש הסובייטי.
המלחמה הזו לא פרצה רק בגלל הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. קדמו לברית הקומוניסטית־נאצית צעדי הכניעה המבישים של הדמוקרטיות המערביות, בראשן צרפת ובריטניה, שאפשרו להיטלר לממש ללא כל התנגדות את מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית שלו עם סיפוח חבל הסאר ב־1935, ה"אנשלוס" של אוסטריה ב־1938 והבגידה הגדולה בדמוקרטיה היחידה באותם ימים במרכז אירופה - צ׳כוסלובקיה - בהסכם מינכן.
עם זאת, ספק רב אם היטלר היה מצליח לשכנע את ראשי הצבא הגרמני לפתוח במלחמה, כל עוד לא הצליח להבטיח שקט בחזית שנחשבה לבעייתית יותר - חזית המזרח. ברקע הטראומה של מלה"ע הראשונה, הגנרלים הגרמנים לא האמינו שיוכלו לנהל בשם הרייך השלישי מערכה צבאית מוצלחת בשתי חזיתות בו בזמן.
מבלי להפחית בחשיבות תרומתה העצומה וקורבנותיה הגדולים של בריה"מ בהבסת גרמניה הנאצית, מוסקבה אחראית במידה רבה גם לתחילתה של המלחמה. הסכם ריבנטרופ־מולוטוב היווה חוזה אימפריאליסטי בין שני משטרי רודנות סוציאליסטיים: ברית המועצות רצתה למחוק את הגבולות בין עמים וארצות בשם שאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות של הסוציאליזם הרדיקלי שלה. גרמניה הנאצית רצתה למחוק עמים וארצות, במלוא מובן המילה, למען שאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות של הסוציאליזם הלאומי והגזעני שלה.
שני המשטרים הטוטאליטריים חילקו ביניהם את צפון אירופה ואת מזרח אירופה. תחילה את פולין, אח"כ את המדינות הבלטיות ופינלנד ולבסוף גם חלקים מרומניה. בדיעבד, הדבקות הרוסית בהסכם אפשרה לגרמנים להשתלט כמעט על כל מערב אירופה. הדבקות הזו גם עיוורה את עיניו של סטלין מראות את ההכנות הגרמניות להפר את הסכם אי־התקיפה ולפלוש לשטחי בריה"מ ו"אזורי ההשפעה" שלה.
נכון, חלוקת פולין בין גרמניה ובריה"מ בנספח החשאי של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב אפשרה ללא מעט יהודים להינצל מהשמדה בידי הנאצים; בעיקר אותם יהודים שהועברו כמה שיותר רחוק מאזור החזית. עם זאת, בריה"מ של אז ורוסיה של היום אינן פטורות מנטילת אחריות לרציחות ורדיפות אנטישמיות, שבוצעו באותה תקופה בחסות, בהשראת או בהעלמת עין של המשטר הקומוניסטי. אין מקום להשוות מעשים אלה לשואה, אך יש בהחלט מקום לקיים דיון היסטורי נקי מנטיות פוליטיות על האנטישמיות של בריה"מ ושל המשטרים הסוציאליסטיים, וההשראה שהיא מעניקה לשמאל הרדיקלי העכשווי.
הזיכרון ההיסטורי של אותם ימים אפלים לא יהיה שלם ללא הבנה מלאה של שיתוף הפעולה בין שתי האידאולוגיות של הדיקטטורות הסוציאליסטיות, במלחמה שנועדה להרוס את הליברליזם המערבי, לכבוש את החירות ולדרוס את הלאומיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו