בסוף השבוע שעבר, סמוך לכניסת השבת, התקבצו כמה אזרחים ליד ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. המטרה המוצהרת: ללוות את מנדלבליט בדרכו לבית הכנסת כמחאה על התנהלותו, בייחוד בתיקי נתניהו. בפועל, כפי שמוכיח תיעוד מההפגנה, העניין האמיתי היה להטריד ולקלל אותו, ועל הדרך כל אדם דתי כמותו.
איחולי מוות לשוטרים, הבעת תקווה שיישרף בית כנסת, ואפילו תפילה למות היועמ"ש ושאר חובשי כיפה, היו חלק מרפרטואר הקריאות בהפגנה. ואין מדובר במקרה חריג; הפגנות מול בתי פקידים ומשרתי ציבור שהופכות לסיוט את חייהם של עובדי מדינה, ושל משפחותיהם ושכניהם, הפכו למנהג מקובל אצל מהפכנים מטעם עצמם. לאחרונה התבלטו בתחום פעילי שמאל קיצוניים, אך לאורך השנים הצטיינו בפרקטיקה המכוערת הזו גם פעילי ימין.
העשור האחרון בחיי מנדלבליט ממחיש עד כמה יצאה התופעה משליטה. הוא סומן ע"י פעילי ימין כשכיהן כפרקליט הצבאי הראשי ב־2008, הרבה לפני שהאלדד יניבים למיניהם גילו את פתח תקווה. בסיבובים האחרונים, מעבר להפגנות מתחת לחלון, רוססה על גדר ביתו הכתובת "בוגד", הוא קיבל שיחות טלפון מאיימות, היה נתון למעקב במכולת, ואפילו קבר אביו הושחת. והוא לא לבד: האלוף נועם תיבון ומשפחתו זכו לקללות באינטרקום, האלוף יאיר נוה להתנכלויות בבית הכנסת, ובאזור ביתם של האלופים גדי שמני וניצן אלון חולקו מנשרים מכפישים. הרשימה עוד ארוכה: הממונה על השכר באוצר, מבקר המדינה, שופטים, פרקליטים, עובדות סוציאליות - כולם זכו למנת הכפשות ונאצות מול ביתם.
חופש הביטוי וחופש ההפגנה קדושים. אין לפסול באופן גורף, בוודאי לא בחקיקה, הבעת מחאה גם מול בתים פרטיים. אך נדרש בדחיפות איזון שיאפשר גם לאזרחים תמימים, בלתי מעורבים, את הזכויות המגיעות להם בלי להיות מוחזקים כבני ערובה כאמצעי לחץ על פקידים.
האם יימצא האיזון הזה בקרוב? ספק גדול. מערכת המשפט נוטה לאכיפה ולפסיקה בררניות. בג"ץ למשל אסר על אנשי ימין להפגין מול בתי אלופים בצה"ל, בין השאר כי מדובר בפגיעה "בזכותם של האלוף, בני ביתו ושכניו לפרטיות, לכבוד ולביטחון, ובהתחשב בקיומם של מקומות חלופיים ואפקטיביים לעריכת ההפגנות". אך כשהוגשה עתירה מקבילה בעניין ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט, פתאום התהפכו שופטי בג"ץ: שכחו מהמשפחה, התעלמו גם מהשכנים שהתחננו לקצת שקט, והשמיטו את מקומות ההפגנה החלופיים. במקום זאת התירו את ההפגנות, ובין השאר כתבו: "המשטרה טענה כי ההפגנות העומדות לבחינה פוגעות בזכות לפרטיות ובזכות לחופש התנועה, וכי הן מטרידות ומפריעות למרקם החיים של התושבים הגרים בסמיכות לכיכר גורן בעיר פתח תקווה. לטעמי, טענות אלה אינן משכנעות דיין. רחוק מכך". כיכר גורן, אגב, הוכרה כאתר מחאה סמלי.
במציאות הזו לא קשה להניח שחייהם של אזרחים נוספים ישובשו על ידי קומץ המנצל את חופש המחאה כדי לייצר לחץ מכוער ופסול. כל זאת בגיבוי בית המשפט ברוח הכתוב: מי שמרחם על אכזרים בסוף יתאכזר לרחמנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו