"אני אתן לכם סקופ, אנחנו לא הקמפיין היחידי ששוכר חברות לאבטחת מידע", ניסה גבי אשכנזי להציל קצת את הכבוד באחד מאולפני התקשורת. הוא ככל הנראה צודק עובדתית, אבל רחוק מלשכנע. יש סיבה טובה שטלנובלת ההדלפות של כחול לבן אינה יורדת מסדר היום, והדברים לא קשורים ברמיזות הנחותות והצהובות ביחס לקשרי גנץ-ינקלביץ' (והן אמנם דוחות), וגם לא במה שעשוי להיתפס במבט שטחי כדרמה על חילופי האשמות ותככי גנרלים באוהל הפיקוד; "שבילי התהילה", גרסת 2019.
אתה מתבונן באסונות הקטנים האלה של כחול לבן כמו שמאטים כדי להציץ על תאונת דרכים קלה בצד הדרך. ליתר דיוק, זה כמו לראות תאונה בהתהוות. ההדלפות הן הרגע הפעוט הזה שבו ניתן להבחין בכלי הרכב על מסלול התנגשות, וכל שנותר הוא לצפות לרגע הפגיעה. זו מפלגה באמצע תאונה.
לכחול לבן אין בעיה של הדלפות; ההדלפות הן סימפטום לבעיה האמיתי שלה: היא תפורה גס, ותפריה הגסים גלויים לעין. כמו תיק מזויף בדוכן רחוב; לכמה רגעים הוא מרגיש לגיטימי, אולי אפילו כמו הברקה צרכנית – אבל במוקדם או במאוחר מגלים שמה שעולה בזול עולה ביוקר.
מתפרת היח"צ סרגה את הזיוף ושמו כחול לבן כמו שמיכת טלאים; החיבורים המלאכותיים לא שיקפו מהרגע הראשון שום ממד אידיאולוגי או ערכי משמעותי, זולת תיעוב עמוק לנתניהו ומשאלת נקם עטופות במלל חלול על "ממלכתיות". אין שום דרך בעולם ליישב את הסתירות הרעיוניות בין צבי האוזר ליעל גרמן, ואם נותרה באלה מעט הגינות אידיאולוגית – הם יהיו הראשונים להודות בכך.
מה שמדביק אותם יחד, איכשהו, הוא ההסכמה טקטית, צינית, לשים לרגע את העקרונות בצד כדי להביא את הקץ על שלטון נתניהו. אבל עם דלק של שנאה באוקטן הזה אפשר לנסוע עד למרחק מסוים, ולייצר לכידות לטווח קצר בלבד. כשפרויקט האד-הוק הפוליטי הזה נכשל, השנאה מתחילה לכרסם פנימה, בתוך המפלגה, בין החברים. הכשלון מהדהד, האיבה ההדדית מרימה ראש, והחשבונות הישנים מבקשים להיסגר. היא עוד לא בת חצי שנה, מפלגת כחול לבן, אבל יש בה משקעי מרירות שלא יביישו את מפא"י.
תוכן ההדלפות אינו מעניין – עצם קיומן הוא הדבר המרתק: הטפטופים החומציים האלה דולפים דרך התפרים הגסים וחושפים: הם כבר לא מסוגלים לצופף שורות. וזה טרגי שכל הדבר הזה קורה להם כשהמיזם המתחרה מעבר לכביש בשיכוני היוקרה של "המחנה הדמוקרטי" מוכיח את עצמו במהירות כקרקס פרעושים קשקשני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו