האישה שמזנקת לתפוס לך את המקום (ומתבלת בצרחות) • הצפיפות הבלתי נסבלת (גם אם היא ידועה מראש) • ומעל הכל - פקידת הלואו־קוסט שרק מחפשת מהיכן לסחוט עוד כסף
האישה אטמה את פניה. "ארבעה מקומות תפסתם! איזו חוצפה! אני כבר שעה עומדת עם כל המשפחה שלי ואין לי מקום, אז לקחתי את המקום שלכם, כשאתה משוטט להנאתך בדיוטי פרי"; "גברת, למה את צועקת? זה עוזר לך להוציא עלי את העצבים שלך? לקחתי את הילדה לשירותים, היד שלה שבורה ועכשיו שבנו, תפני את המקומות שלנו"; "לא!!!"
ילדיה ובעלה ישבו מאחוריה בפנים מושפלות והתעמקו בכריכים שלהם. הבנתי את מניעיה. בשער היציאה שלה, מדינת ישראל קנאית ונקמנית, כמויות אנשים מעל ומעבר ליכולת המתקנים, שרירים מותשי עמידה בתורים אינסופיים, לחץ המגנומטר, מתקן הדרכונים האוטומטי שאף פעם לא עובד ללא סיוע אנושי אדיש, הזיעה הקרה במורד הגב, הבידוקים ושאר התחנות במסלול העונשין המושת עליך, רק כי בחרת לעזוב למקומות קרירים יותר לשבוע או שבועיים.
צילום: דויד פרץ
כמו אותה אישה גזלנית, גם אני קיוויתי וייחלתי למנוחת ההמתנה בדיוטי פרי. כמוה, נחרדתי כשראיתי את המוני בית ישראל על טפם וטפטופם, במנוסת אוגוסט הגדולה, ממלאים את החלל הצר עד אין קצה. במדינה שבה ויכוח על חניה נגמר בווידוא הריגה, בזמן ובמקום שבהם מילים הן תחליף או קדימון למהלומות כיסאות פלסטיק בראש, לא רציתי לרדת למדמנת התסכול והזעם שהאישה היתה שרויה בה. משכתי בכתפיי והתיישבתי על הרצפה. התבוננתי לתוך עיניה התוהות של בתי הקטנה וציטטתי את ניטשה: "אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך בחזרה".
"אבא", היא לחשה, "לא הבנתי". "אל דאגה", השבתי לה, "אני מקווה שגם כשתגדלי - לא תביני".
זוג תיירים מבוגרים שעמדו לפנינו הביטו זה בזה בתימהון: "מה, לא ידעתם? מי שלא עושה צ'ק־אין מראש - משלם אקסטרה". המילים לא היו ברורות עד תומן, אך לא מחסום השפה הוא שהפריד בינם, גם כבד שמיעה היה מזהה את רשעות הקול הצוהל של מנהלת דלפק הלואו־קוסט, שלא היתה ברורה לי. יותר משיכרון הכוח, היתה בה צהלה של שמחה לאיד: קניתם בזול? רציתם דיל? תאכלו אותה! ריחמתי על התיירים המסכנים שהוציאו את ארנקם ושילמו אקסטרה, אולם לכשהגיע תורנו בדלפק, התברר שהגברת רק התחממה. ממתי יש לילדה גבס? יומיים, השבנו. ואיפה האישור מבית החולים? צריך אישור? מה, לא ידעתם? המרשעת צהלה, אבל זה גבס קל, רק נועד לעזור ליד להישאר במקום, השבנו. "בלי אישור בפקס(!) ובאנגלית(!!!), הילדה לא יכולה לטוס. מה, לא ידעתם? גבס מתפוצץ באוויר". מודה, עד אותו רגע לא חשבתי שגבס הוא חומר מסוכן כל כך, אולם מי יכול להתווכח עם נציג חברת תעופה? מילה אחת לא במקום ו"נו חו"ל פור יו!"
השעון מתקתק קדימה כפצצת גבס, התחלנו במסע טלפונים של הרגע האחרון להשיג מסמך שחרור רפואי. האורתופד שטיפל הלך הביתה מותש לישון, מנהל המיון יצא מגדרו וכתב לנו אישור שמבהיר שאין שום בעיה, אולם למרשעת זה לא הספיק. רק טופס שחרור ואורתופד - או שהיא לא עולה. מנהל המיון אמר שמעודו לא שמע על בקשה כה מוזרה, בראש החלו לרוץ התחשיבים כמה יעלה זוג כרטיסים חדשים מול ביטול החופשה. בסופו של דבר, כשהבנו שאין דרך לרצות את המרשעת, הגענו לפתרון מביתו של המלך שלמה, הסרנו לילדה את הגבס הקל מהזרוע בניתוח שדה התעופה.
עלינו למטוס, ואיכשהו למרשעת לא הפריע שהגבס איתנו. ואם תהיתם, אז כן, אני עדיין חי וכותב שורות אלו לאחר הנחיתה, ולא, הגבס לא התפוצץ. אל תיקח ברצינות, אמר לי חבר, סתם נפלת קורבן לניסיון לסחוט עוד כמה שקלים של חברות הלואו־קוסט ולפתור אובר־בוקינג.
אדישות חוזית היא מפלטו של הנבל המודרני. סביר להניח שהמרשעת צדקה, ואי שם בין אלפי סעיפי החוזה הדרקוני שאנו חותמים עליו בהינף עכבר בלי לקרוא, הסתתרו סעיפים שנכתבו באותיות קטנוניות והעידו שמכרנו את נשמתנו לשטן תמורת הנחה של כמה שקלים. התעמקות קטנה בעניין העלתה שרוב החברות לא עושות בעיה עם גבס (אבל כשירות לצרחן - תבדקו היטב לפני שאתם טסים עם גבס, המדיניות לחלוטין לא ברורה או רציפה). אני לא היחיד שסבל מהתעמרות חברות התעופה. מכרה שבתה לא יכלה לטוס נאלצה לשנות את שמה לשם בתה כדי לא לבזבז את הכרטיס, אנשים שהזמינו חופשה לא יכלו לבטל אותה כמה רגעים לאחר שהזמינו ושילמו מחיר כפול ומכופל, וזו רק ההתחלה. למעשה, אם לא תתנהג בדיוק בטווח הקווים השקופים שחברות הלואו־קוסט מתירות לך, רוב הסיכויים שהזול ייצא יקר מאוד. איני יודע איך ולאן אטוס בשנה הבאה, מה שבטוח הוא שבכל פעם שתעלה מולי מודעה לטיסה זולה, אזכר בצחוקה המבחיל של איזבל, מלכת דלפק התעופה - "מה, לא ידעתם?"
צילום: דויד פרץ
ובכן, מהיום לפחות אומר לעצמי שוב ושוב, אשמנו, חטאנו, ידענו ועדיין שתקנו, הסכמנו לקבל מרות ורשעות כדי לחסוך כמה שקלים. ידענו ולא הפנמנו שבלי תחרות של אמת, משמעות השמיים הפתוחים היא אחת - להיות עבדים נרצעים לכנף מטוס חברות התעופה. וזאת מסיבה אחת ויחידה - הם פשוט יכולים.
הודופוביה. כך נקראת התסמונת שאנשים הלוקים בה מתמלאים פחד לא הגיוני ממסע או מטיול. חיפשתי לבדוק אם יש שם והגדרה לחרדת שדות תעופה, וגיליתי שלא. אני מציע את נתב"גפוביה. הנה לכם תחזית - זה רק יחמיר. החיים המודרניים הם תיירותיים. נפח התיירות והתיירים מאמיר מדי שנה, וכל עוד ילדים הם ספורט לאומי, הנתב"גפוביה תלך ותתעצם ותשתולל בקרבנו. זה ייגמר בדמעות, זה ייגמר בדם וגבס, זה ייגמר בקרבות בשׂמים בדיוטי פרי ובאנשים שיצקצקו בלשונם על הישראלי המכוער.
צילום: דויד פרץ
תבינו - אין ישראלי מכוער יותר מהנסיבות שעושות אותו כזה. זה לא תירוץ או הצדקה, שכן תמיד יש לנו בחירה אם לגנוב לאחרים את הכיסא או לשבת על הרצפה. אולם זה עשור שכל הנוגעים בדבר יודעים שישראל משוועת לעוד שדה תעופה בינלאומי, הממשלה יושבת על הגדר או מקדמת רעיון עוועים להקים שדה תעופה בעמק יזרעאל הצר והצפוף. למעשה שדה תעופה בינלאומי כבר קיים ונבנה בנגב, קוראים לו בסיס נבטים, אלא שחיל האוויר פשוט לא מוכן לוותר על פריבילגיית ה־VIP של טייסיו, וחונק את רווחת הנסיעות שלנו לחו"ל ואת פיתוח הנגב. למה? כי הם פשוט יכולים.
משפטים שאנשים אומרים
נתב"ג
א: מהיכן חזרתם?
ב: סלובניה.
א: איך היה?
ב: אירופה...
א : אירופה טוב? אירופה רע?
ב: אירופה... מים, יערות, בתים עתיקים, יהודים מתים, ישראלים חיים, אירופה... ומהיכן אתם חזרתם?
א: שנגחאי.
ב: איך היה?
א: ממש לא אמריקה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו