אבי, גם הוא הרב פרץ, מעולם לא ניסה לשכנע מי מחבריי הלהט"בים לשנות את אורח חייהם • לשר החינוך, או לכל נושא משרה ציבורית, אין זכות לפסול מהותית אורח חייה של קבוצה שלמה
חיבה גדולה היתה לי עד השבוע לרב רפי פרץ. ככה זה כששר החינוך ואביך חולקים את אותו שם ותואר. אלא שאבי לא זכה להיות רב צבאי. כבוגר הישיבה בשכונת "עין האריה", בקזבלנקה, הוא הגיע לישראל עם בקיאות מרשימה בפלפולי גמרא ועולם ההלכה, ואף דיבר במקראית שוטפת.
עד היום, בכל אירוע משפחתי מזכירים לו את המפגש הראשון עם אחיינו בשדות מושב שורש, כשפנה אל הצבר המחוספס ואמר לו: "גש הלום, נערי". לכשנדרש לשרת בצבא ההגנה, ביקש אבי להיות סמל דת, וזאת כדי לשרת את העם כמורה ושליח ציבור. אלא שנציג הרבנות הצבאית הבהיר לו את חוקי הארץ בפשטות: מזרחי? ברבנות? רק כעוזר טבח ומשגיח כשרות!
אלה היו עידנים אחרים, אך את העלבון הצורב המיר אבי לחיים שכל כולם עשייה חינוכית. כל חייו המקצועיים עסק בחינוך לדרך החיים הנכונה, לתורה ולמצוות, וראה בדת מרחב שמכוון את האדם לעשיית הטוב בעולם. במשך שנים היה מורה, מנהל, מפקח, רב ומנהיג רוחני של קהילות בארץ וגם בחו״ל. אולם התארים האלו לא אומרים דבר על איכות השיעורים שהעניק לתלמידיו.
צילום: דויד פרץ
המדד הטוב ביותר לבדיקת איכות המעשה החינוכי של אבי, בא לידי ביטוי בכל הליכה משותפת ברחובות העיר, שכן כל כמה דקות היינו נעצרים שוב ושוב על ידי גבר או אישה שקראו אליו בשמחה גדולה "המורה!" - קריאה שהבהירה לי כמה העריכו והוקירו אותו תלמידיו, ומדוע חינוך הוא כל מה שנשאר הרבה אחרי שהציונים נשכחו.
יש לי הרבה חברים וחברות מבני הקהילה הלהט"בית, חלקם התארחו על שולחנם של הוריי.
למרות שאבי בוודאי ידע או ניחש מי מחבריי היה מאנשי הקהילה, גם אם לא הסכים עם דרך חייהם הוא קיבל אותם כמו שהם, ומעולם לא ניסה לשכנע אותם לשנות את חייהם ולחלופין, לעבור ״תהליכי המרה״ כאלו ואחרים. מבחינתי, מאור הפנים שבו הוא מקבל כל אדם באשר הוא כאורחו, הוא המעשה החינוכי האמיתי.
הרב פרץ האחר, שר החינוך, כשל השבוע בלשונו ודיבר על ״טיפולי המרה״ כדרך "לטפל" בקהילת הלהט״ב. מאז ששודר הראיון עימו וקמה הסערה הגדולה, השכיל הרב וטוב עשה שחזר בו כליל מדבריו. האמירות קוממו רבים, ובצדק רב. טיפולי המרה הם תהליכים מסכני חיים. למרבה הצער, כמו במקרים רבים בעידן הנוכחי, הדברים חרגו הרחק־הרחק, מכלל הדיון העקרוני, וכמו כל סערה או עלעול תקשורתי נוצלו כדי להפיח את אש התמיד של ההתנגחות הפוליטית.
בדומה לרב לוינשטיין ורבנים אחרים בציונות הדתית, העסוקים בנושא ללא הרף, גם הרב פרץ לא ידע להבחין השבוע היכן נגמרים כותלי בית המדרש ומתחילים חלונות אולפן הטלוויזיה.
כאדם דתי, הרב פרץ מאמין שהתורה נכתבה בידי האל, ונמסרה למשה בהר סיני. ושם בתורה, כתוב בספר ויקרא, שחור על גבי עור: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא". ניתן לדון בפסוק הזה, להתפלפל סביבו, לנסות ולמצוא בו סייגים כאלו או אחרים, אולם בסופו של דבר עבור אדם מאמין מדובר באמת מוחלטת. ובדיוק כפי שאין דרך להכשיר אכילת חזיר, או להתיר את הנסיעה בשבת לים, הניסיון לבקש מהרב פרץ או מאנשים מאמינים שישנו את עמדתם הדתית ויקבלו את בחירות החיים של אנשי הקהילה הלהט"בית כדבר ראוי, היא המקבילה לטיפולי המרה לדתיים.
צילום: דויד פרץ
כאן באה לידי ביטוי היכולת הדמוקרטית של הציבור החילוני להחזיק בעמדה מורכבת - גם אם ברמה האישית הרב פרץ והרב לוינשטיין זכאים להחזיק בעמדותיהם החשוכות, שטיפולי המרה הם דבר ראוי לעשותו (ואם היו מתייעצים עם הנשים הרבות שניסו ״להמיר״ חד־מיניים, היו מגלים שמדובר בבזבוז זמן קולוסאלי). ועדיין, לסובלנות הדמוקרטית לדעות אחרות יש גבול שאותו אסור לעבור. והגבול הוא שלאנשי ציבור הנושאים בעול המשרה הממלכתית, אין זכות לגיטימית לבטא דעה שכזו בציבור.
זו הסיבה האמיתית שהרב פרץ כשל בלשונו. כשאמירות כאלו מגיעות היישר מפיו של איש החינוך הבכיר במדינה, הן בעלות תוקף שנגזר מעצם תפקידו. זו משמעותה האמיתית של ממלכתיות, שר המשרת את כלל הציבור. מי שנושא בתפקיד ממלכתי אינו יכול לדברר מגזר או מגדר, עדה או עמדה אנטי־דמוקרטית. כשר אתה משרת את כלל הציבור, וזה אומר להיות השר של כולם, גם אלו שחיים בניגוד לעמדותיך הבסיסיות.
לכן, עם כל ההבנה לאמונות הדתיות, יהיו אשר יהיו, כחבר בחברה דמוקרטית ושר חינוך, אין לרב פרץ או לכל נושא משרה ציבורית אחרת, זכות לפסול מהותית את אורח חייה של קבוצה שלמה בתוך הציבוריות הישראלית ולומר שהוא בעד טיפולי המרה ללהט"בים, יותר משהוא יכול לומר שהוא בעד טיפולי המרה לדרוזים, לימנים או לילדים אלרגים.
ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע מלאו 20 שנה לפטירתו של האדמו״ר החילוני מאיר אריאל בעל הטקסט. גם אריאל כשל בלשונו בערוב ימיו, ואמר על קהילת הלהט״ב דברים שעליהם התחרט והתנצל ללא הרף.
למרות שלא נשא במשרה ממלכתית, אריאל היה ועודנו אחד ממעצבי הישראליות החשובים ביותר שהמדינה הזו הצמיחה. בכל הסערה התקשורתית השבוע נזכרתי בשורות המלמדות ענווה שכתב אריאל בשיר "מדרש יונתי": ״ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?״.
אם יש נושא שבוער במשרד החינוך כרגע אף יותר מהמעלות שבחוץ, הוא הסיוע הרפואי לילדים בעלי אלרגיה. כמו בקיץ שעבר, שוב החליטו אנשי משרד החינוך לבטל את צוות המסייעים הרפואיים במוסדות החינוך שבהם נמצאים ילדים אלרגיים ולהטיל את האחריות על הצוות החינוכי.
צילום: דויד פרץ
כמי שזכה שבתו תלמד בגן עם ילדים בעלי אלרגיה, ובכל בוקר צריך להקפיד קטנה כבחמורה, על כל טיפת חלב או שרידי בוטן בכריך, חשוב להבין שביטול המסייעים הוא בגדר סכנת חיים ברורה ומיידית לילדים שעבורם הרחת בוטנים או נגיעה בטיפת חלב מספיקה כדי להוביל לאשפוז ממושך או לא עלינו - חמור מכך.
אי אפשר לטלטל את ההורים ואת המערכת בכל קיץ מחדש עם קבלת החלטות וביטולן וחוזר חלילה. הנושא ראוי לפתרון מערכתי כולל שיוסדר בין משרד החינוך, ארגוני ההורים והסתדרות המורים. הלוואי שהרב פרץ יתפנה מענייני סערות והמרות, כדי להסדיר נושא זה אחת ולתמיד. שכן לא מדובר כאן בדיון תיאורטי על הנכון והראוי. מהניסיון המר למדנו שמדובר בדיני נפשות.
משפטים שאנשים אומרים
רכבת, קריית גת
א: ראית מה כתוב כאן? עולה מיליון שקל וחצי לגדל ילד עד גיל 18, בממוצע.
ב: מה מיליון וחצי? זה המון המון! מה אני, דירה?!
א: יקירתי, את הרבה יותר יקרה מדירה, מיליון שקל וחצי זה הממוצע, ואת ממש לא ממוצעת. כל היום שופינג, שופינג, שופינג. טיסות, טיסות, טיסות, בילויים ושטויות. את ממוצעת רק אם שמים אותך מול עשרה ילדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו