שמעון שטיין היה שגריר ישראל בגרמניה בין 2001 ל־2007. בתקופה קשה לישראל - שכללה את האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה - הוא שירת את המדינה במסירות ובדבקות, התעמת חזיתית עם מבקריה הרבים של ישראל בגרמניה ותרם לשדרוג היחסים בין שתי המדינות, בעיקר הודות לקשר האישי שטיפח עם אנגלה מרקל בתקופה שלא צפה את מנהיגותה. שטיין לא אהב, בלשון המעטה, את הראיונות, ההרצאות והמאמרים הרבים של אחד מקודמיו בתפקיד, אבי פרימור, שנהג לטרפד את עבודת ההסברה הישראלית. אין כבר אנטישמיות בגרמניה, טען פרימור, רק ביקורת לגיטימית כלפי ישראל. עד כמה ההערכה הזו היתה מנותקת מהמציאות, אנחנו רואים היום.
לאחר שירותו המוצלח ביותר, לא נמצא לשטיין במשרד החוץ תפקיד שיהלום את כישוריו, והוא פנה לתחום העסקי. די מהר החל לפעול כמו קודמו: ראיונות, מאמרים והרצאות שבהם חתר תחת מאמציה של ישראל הרשמית להסביר את עמדותיה. לרווחתו של שטיין, ישראל כמעט לא טרחה בשנים האחרונות לשלוח לגרמניה שגרירים דוברי גרמנית, כך שלעמדותיה הרשמיות של ישראל אין הד משמעותי בתקשורת הגרמנית. שטיין חבר למשה צימרמן, איש אקדמיה שעמדותיו מעוררות המחלוקת כבר שימשו עילה להליכים משפטיים, ויחד הם מפרסמים בעיתוני גרמניה טורי השמצה ארסיים.
מאמרם האחרון עסק בסערה הציבורית סביב המוזיאון היהודי בברלין והתפטרות מנהלו, על רקע תמיכת הגוף שבראשו הוא עומד בתנועת החרם האנטישמית, ה־BDS. מי רשאי להחליט בגרמניה מה הן יהדות ואנטישמיות, ומהי אנטישמיות בהקשר של ישראל, שואלים השניים בהתקיפם את ממשלת ישראל ואת הנהגת הקהילה היהודית בגרמניה: "העמדה הישראלית הרשמית היא: אנחנו קובעים מה זו אנטישמיות ומה זה יהודי. יהודים שמתנגדים לחרם בגלל הכיבוש וההתנחלויות, אינם יהודים עוד. את תופעת התערבותם של אינטרסים פוליטיים במוסדות תרבות אנחנו מכירים מישראל. כבר חווינו בישראל איך דמוקרטיה הופכת לאוכלוקרטיה (שלטון ההמון) ומגבילה את חופש הביטוי. כעת זה קורה בגרמניה".
שני הכותבים (העיתון מציין ששטיין היה שגריר ישראל בגרמניה) תוהים אם אפשר להגדיר את ה־BDS כתנועה אנטישמית, ובדיעבד מאשימים את ממשלת ישראל בהפעלת צנזורה פוליטית גם בגרמניה. אחת הטענות הרווחות ביותר בקרב אנטישמים בגרמניה, מימין ומשמאל, היא שארצם נשלטת בידי יהודים ו"ממשלת תל אביב". ראו מי מעניקים הצדקה לתיאוריית הקונספירציה הזו.
שטיין אינו היחיד שהתגייס לפעול נגד החלטת הבונדסטאג ההיסטורית והאמיצה, המגדירה את ה־BDS כתנועה אנטישמית. שלל ארגוני שמאל ופעילי שמאל - מהקרן החדשה ו"בצלם" ועד תומכי BDS מוצהרים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם - יצאו למלחמת חורמה כדי לשכנע את הציבור הגרמני ונבחריו שההחלטה היא "צנזורה פוליטית" ו"פגיעה קשה בחופש הביטוי".
מהיכרותי ארוכת השנים עם גרמניה, אני מרשה לעצמי להעריך שהתקפה מאורגנת זו, הזוכה לחשיפה חסרת פרופורציות בתקשורת הגרמנית, דווקא משרתת את מקבלי ההחלטות בגרמניה. קיים חשש שמקבלי החלטות ייכנעו לבסוף ללחץ ה"ציבורי" והתקשורתי ויבטלו את החלטת הבונדסטאג - רשמית או מעשית, מתוך דאגה ל"חופש הדיבור בגרמניה". אחרי הכל, לגרמניה ולארגוני השמאל יש שותפות אינטרסים ארוכה, כמממנים וכמקבלי מימון.
חבל שישראל מזניחה את גרמניה ומאפשרת לשמאל להפוך לבן־שיח בלעדי וערוץ לקידום התערבות גרמנית בענייניה הפנימיים של ישראל. חבל עוד יותר שוותיקי משרד החוץ הישראלי משתפים פעולה עם התופעה. יש במשרד החוץ דיפלומטים רבים שעושים עבודה מדהימה בשירות המדינה, אך קומץ פוליטרוקים מחבל בפעילות המשרד ובתדמיתו. אולי כדאי שעובדי המשרד - לצד מאבקם הצודק למימון הולם - יחשבו גם על אמצעים מחייבים, שימנעו משגרירים ומדיפלומטים לשעבר להזיק למדינת ישראל ברגע שהם יוצאים לפנסיה או למגזר הפרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו