לתקן את מחדל הגבלת השכר

"כל אחד רוצה להיות מנכ"ל", שר אריק איינשטיין, אבל בשנים האחרונות מתפשט דווקא חוסר חשק בגזרת המנכ"לים בבנקים ובחברות הביטוח, מה שמכונה אצלנו "הסקטור הפיננסי", כינוי מקוצר ל"חברות שמתעסקות בכסף שלנו ואין לנו מושג למה בכלל מגיע להן להרוויח כל כך הרבה כסף". 

לאחרונה פרשה מתפקידה מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח, זמן לא רב אחרי פרישתם של מנכ"ל בנק הפועלים, אריק פינטו (שבעצמו מונה אחרי פרישתו של ציון קינן לפני שלוש שנים) ושל לילך אשר טופילסקי, מנכ"לית בנק דיסקונט. פרישה של שלושה מנכ"לים מתוך חמשת הבנקים הגדולים בישראל בפרק זמן קצר אינה דבר שגרתי, אבל נראה שאין הרבה קופצים על המשרות הפנויות.

רונן שטיין, המשנה למנכ"ל בנק הפועלים ואחד משני המועמדים הבולטים לתפקיד המנכ"ל, פרש על רקע רצונו לצאת מענף הבנקאות ו"לחפש משהו חדש". לפני כן פרשו שני משנים למנכ"ל, דן קולר ואפרת יעבץ. גם בבנק לאומי לא רק המנכ"לית פורשת; גם יו"ר הבנק דוד ברודט פרש, ולפני כן פרשו בכירים נוספים דוגמת המשנה למנכ"ל דני צידון וראש חטיבת לאומי טכנולוגיות דן ירושלמי.  

גם אייל לפידות, מנכ"ל הפניקס, פרש לאחרונה, וגם דורון ספיר, מנכ"ל מגדל, נדרש להחזיר מענק חתימה בסך 600 אלף שקלים כדי לעמוד בחוק הגבלת שכר הבכירים ופרש כעבור שלושה חודשים. זו רשימה חלקית; יש עוד.

למגיפת העזיבות המסתורית יש ככל הנראה גורם רקע: חוק הגבלת שכר הבכירים, שנדחף על ידי שלי יחימוביץ' וקודם על ידי שר האוצר משה כחלון ויו"ר ועדת הכספים משה גפני, ואושר בקול תרועה רמה ב־2016. 

בניגוד לטענות שנשמעו אז, כי "בכירים לא יפרשו", בכירים התחילו לפרוש כבר אז, חלקם הצהירו כי הפרישה שלהם נובעת מהחוק. עוד ועוד בכירים פורשים בחלוף השנים, כי מדוע באמת שמנכ"לית מצליחה - היכולה להשתכר בסקטורים אחרים מיליונים רבים בשנה - תסתפק במגבלה של 2.5 מיליון שקלים, רק כי כחלון ויחימוביץ' אמרו לה שזה מה שהיא יכולה לקבל? 

נו מילא, תגידו, למי אכפת. הרי מישהו ימונה לתפקיד בסוף, ו־2.5 מיליון שקלים הם לא שכר רעב. פה בדיוק טמונה הבעיה. נכון שמישהו בסוף ימונה לתפקיד, אבל לא כל "מישהו" יכול לנהל בנק בהצלחה. כדי לנהל תאגיד ענק, לקבוע אסטרטגיה, להכריע על כיווני פיתוח, השקעות, מיזוגים ורכישות, דרוש סט כישורים שכלל לא פשוט למצוא. אחרת, בעלי המניות היו יכולים לקחת איזשהו פקיד או מנהלן, לתת לו העלאה של אלף שקלים בחודש ותווית "מנכ"ל", והיו חוסכים לעצמם הון תועפות. למה הם לא עושים את זה? הם לא מעדיפים לחסוך את הכסף שלהם?

התשובה היא שהכסף שלהם חשוב להם מאוד, ובדיוק משום כך הם מוכנים להשקיע כמה מיליונים בשנה במנכ"ל טוב, כדי שהוא לא יהרוס את הקיים, ואם אפשר, אפילו ישפר את מצב החברה. קשה לנו לתפוס את זה כי אנחנו לא מודעים לסכומי הענק שהמוסדות האלה מגלגלים. לשם המחשה: בנק לאומי, שממנו פורשת רוסק־עמינח, הרוויח בשנה האחרונה 3.25 מיליארד שקלים. 6 מיליון השקלים בשנה שהמנכ"לית הפסידה משכרה שלפני החוק, הם פחות מ־2 פרומיל מהרווח של הבנק. אם המנכ"ל החדש יהיה אפילו קצת פחות טוב ויפגע רק באחוז אחד ברווח של הבנק - כבר עזיבתה של רוסק־עמינח יוצאת בהפסד הבנק; ולמעשה בהפסד כולנו, כי המניות של כולנו מושקעות בבנקים, והפסד שלהם יגרור הפסד שלנו.

הגבלת שכר הבכירים, חוק פופוליסטי שאין לו אח ורע בעולם כולו, נובעת אך ורק מצרות עין ומקנאה, ונזקיה כבר ברורים לעין. הגיע הזמן לבטל את החוק, עדיין לא מאוחר לתקן את המחדל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו