הלילה היה המפלט היחיד מחום יוני שלהט על גגות העיר. אז, כמו היום, מדי ערב, בקצה עמל יומם, נקבצו אנשים לחגוג את הסתלקות השמש הקופחת ולעשות מעט חיים לפני שהחום הגדול ישוב ויעלה. בשעת ערב מאוחרת ב־8 ביולי 1959, הגיע פועל בשוק הסיטונאי בחיפה, בשם עקיבא אלקריף, אל בית הקפה השכונתי "רוזוליו" בוואדי סאליב - שכונת עולים שאוכלסה בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה. כפעמים רבות לפני כן, אלקריף השתכר משתיית אלכוהול, תגרה פרצה במקום, המשטרה הגיעה ואחד השוטרים "עם שם אשכנזי, ירה שלא כהלכה", כדברי שר העבודה מרדכי נמיר. מהיריות נפגע אלקריף ונפל.
השמועות על מותו התפרשו ברחבי הוואדי. בדיעבד התברר שאלקריף שרד את היריות אך נותר נכה. לתושבי השכונה זה כבר לא שינה. היריות היו הגפרור שהצית את חבית התבערה. תושבי הוואדי החלו לצעוד במעלה הרחובות אל הכרמל. כבישים נחסמו, אבנים הושלכו, סניף בנק הוצת, וכך גם מועדון מפא"י וההסתדרות. ההיסטוריונים יתווכחו אם היתה זו פרובוקציה של אנשי פלוגות הפועל בהנחיית ראש העיר אבא חושי, או מהומות אותנטיות שהובלו בידי מנהיג אנשי השכונה - דוד בן הרוש.
"האם דמנו הפקר?" שאלו השלטים, "אפליה של צפון־אפריקנים", קבעו שלטים אחרים, "במרוקו קראו לנו יהודים - וכאן קוראים לנו מרוקאים". והשיא היה בהנפת דגל ישראל מוכתם בדם, כשלצידו תמונת מלך מרוקו כמסמנת את נאמנותם האמיתית של המפגינים. התמונה שהתפרסמה ב"העולם הזה" פרטה בסכין גילוח על מיתרי הפחד של השלטון בארץ ישראל הצעירה. שלטון שהיה מבועת מאפשרות החיבור בין היהודים יוצאי ארצות ערב, לארצות ערב.
הרבה האשמות היו כנגד המשטרה, הכוח המבצע שלא ידע איך להכיל אירוע. אולם די בקריאת פרוטוקול ישיבת הממשלה לאחר האירועים כדי להבין מה חשבו מנהיגי המדינה על המפגינים, וכיצד חלחלה "רוח המפקד" מהחדר עם החליפות הממוזגות אל האצבע המבצעת על ההדק. שר המשטרה, בכור שטרית, תיאר את קהל המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", וחשש שהמהומות ישפיעו על ערביי ישראל לצאת במסע מהומות משלהם. "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים... הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי, מדוע להם אסור?"
שר הפיתוח מרדכי בנטוב הציע פתרון למצב על ידי הפעלת כוח משטרתי בעוצמה גדולה יותר ובתקיפות: "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים... כוחות חזקים של המשטרה ידכאו". בן־גוריון הורה לדכא את ההתפרעויות ביד קשה, וכך היה. המשטרה הפעילה כוח, מנהיגי ההפגנות הפכו למבוקשים בידי החוק, ובן הרוש הואשם ונידון בפני שופטת שאף היא הפנימה את "רוח המפקד" והניטרליות היתה ממנה והלאה.
במהלך האירועים ירה בן הרוש ירייה אחת באוויר כדי למנוע משוטרים להיכנס לדירה של אחד מחבריו. על כך הוא הורשע בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל. בעודו בכלא ניסה בן הרוש להשפיע בדרך הפוליטית והקים את מפלגת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", שרצה בבחירות לכנסת הרביעית בנובמבר 1959. היו חסרים לה 1,200 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה, לעומת זאת מפלגת השלטון , מפא"י, השיגה את כמות המנדטים הגדולה ביותר בתולדותיה - 47.
במקום התלקחות, באה התפייסות גדולה. מהומות ואדי סאליב // צילום: משטרת ישראל
המרד הישראלי הראשון כנגד אפליה ממסדית - כך ראוי לקרוא למה שקרה בוואדי סאליב ומשם התפשט לכל רחבי הארץ, ולא בשם המכובס "מאורעות ואדי סאליב". החודש מלאו 60 שנה למרד ואדי סאליב, זה היה מרד חברתי של אוכלסייה חלשה שכל מה שנותר לה מול עוצמת החוק הוא הפרות סדר. עד היום חלוקים החוקרים לגבי מה קרה שם בדיוק בפרטי פרטים. כדאי לזכור שרק בזכות שני גיבורים שכבשו את יצרם לא פרצה בישראל מלחמת אחים אז בחיפה - בן הרוש והשוטר שעצר אותו, קרל זינגר.
שווה לקרוא את מה שכתב זינגר בספר זיכרונותיו על הרגע שבו עמד מול בן הרוש ושניהם מבינים את גודל משא כנפי ההיסטוריה המרחפת מעליהם ומחכה לראות לאן ינוע הרגע: "באותם הרגעים ממש נקבע גורל עתיד המדינה - או שאפרוץ תוך כדי יריות פנימה ואקים מרבצה את החיה שבאדם, את הקולקטיב המתגושש, הנוהם, ואגרום לעימות עם כוחות המשטר המייצג עדה אחת מול השנייה, או שיקרה בדיעבד, דבר אחר, אולי טוב יותר? הסתבר בדיעבד שתחושתי הפנימית היתה נכונה. במקום התלקחות גדולה באה התפייסות גדולה, מיזוג גלויות אמיתי. בן הרוש וחבריו מסרו עצמם לידי, ובאו פרפורי הגסיסה של המרד המרוקני הגדול. במקום התנגשות בין יהודים ממוצא מזרח־תיכוני ויהודים ממוצא מזרח־אירופי בא שינוי דרסטי בגישת הממשל אל האוכלוסיות יוצאות ארצות המזרח התיכון".
שני שירים מוכרים נכתבו על מאורעות ואדי סאליב. בסופו של אותו קיץ מדמם, כשהוא נרעש ומזועזע עד עמקי נשמתו מהאירועים, כתב ג'ו עמר את שיר המחאה המזרחי הברור והנוקב ביותר עד היום: "לשכת עבודה". רוב האנשים מכירים את הבית שמושר בעברית ומדבר על הסיבות שבגללן פרץ המרד על רקע גזעי, אך מעט מדי מודעים לכאב המסתתר בבתים האחרים בשיר המושרים בערבית: "נזכרתי פתאום בדברי האנשים, שהפרידו אותנו מהורינו; הגענו, ולא מצאנו מה שחשבנו; אלוקים ירחם עלינו, אלוקים ירחם עלינו".
שירו של עמר מבטא את התסכול ותחושת ההונאה של שליחי הממסד הציוני שהבטיחו ארץ זבת חלב ודבש והובילו את צעירי העדה ללא משפחתם אל ארץ חלודה ודם, שבה מוצאו של אדם קובע את גורלו. אולם עוד פחות אנשים מודעים לכך שמרד ואדי סאליב הותיר את רישומו בנפשו הרכה של ילד חיפאי בשם מוטי המר.
שנים לאחר מכן יספר המר: "הייתי עד לאירועים קשים כל הזמן, אך הביטויים העדתיים של האירועים החרידו אותי יותר מכל מראות הפשע שראיתי שם. החומרים האלה של ילדותי ובחרותי הניבו את השיר 'רקמה אנושית אחת'. רציתי לתת ערך לחיי כל אדם, ללא כל קשר למוצאו, לדתו, לעדתו או לארצו".
עם השנים הפך השיר "רקמה אנושית אחת" להיות מזוהה כשיר שכול ויום הזיכרון, אולם שווה לקרוא אותו בימים אלו כדי לחשוב מה ניתן ללמוד ולהשוות מאירועי הימים ההם על חיינו בזמן ובמקום הזה: "כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי - ימות איתך, ימות איתך; כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה; ואם אחד מאיתנו, הולך מעימנו - משהו מת בנו, ומשהו, נשאר איתו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו